דב"ע לו/10 - 2

תקציר

התיק נסוב סביב שלושה משיבים שביצעו משימה ספציפית עבור המערער, ציון. המשימה כללה מיון וארגון של תיקי ארכיון להשמדה עקב הריסת המבנה שבו אוחסנו. המשיבים טענו כי הם עובדי ציון והגישו תביעה לשכר ופיצוי בגין הלנת שכר. ציון טענה כי המשיבים הם קבלנים עצמאיים ולא שכירים, ולכן בית הדין לעבודה נעדר סמכות בעניין. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, וציון ערערה על ההחלטה. בית הדין הארצי לצדק דחה את הערעור ואישר את החלטת בית הדין האזורי. נמצא כי המשיבים לא היו "קבוצת עובדים" אלא עובדים בודדים של ציון. בית המשפט ביסס החלטה זו על הקשר החוזי הישיר בין כל משיבה לציון, במסגרתה הועסק כל משיב באופן אישי, חתם על טפסי העסקה פרטניים וקיבל שכר ישיר מציון. בנוסף, העבודה שביצעו המשיבים שולבה בפעילותה הרגילה של ציון כחברת ביטוח, הגם שהייתה זמנית וייעודית. יתר על כן, בית המשפט קיבל כי שכר המשיבים הוסכם וכי אין מחלוקת של ממש לגבי החבות עצמה, אלא רק לגבי הסכום. לפיכך, קבע בית המשפט כי על ציון לשלם את השכר המוסכם ואת הפיצוי החלקי בגין הלנת השכר, שכן אי התשלום נבע מטעות כנה. לבסוף קבע בית המשפט כי על ציון לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים בסך 4,000 ש"ח, החלטה שלא התערבה בה הערכאה הגבוהה יותר. פסק הדין ניתן ברוב דעות ואישר את החלטת בית הדין האזורי במלואה.