עת"מ 1732/08

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי החלטת העירייה לגבות ארנונה בגין האזורים שבמחלוקת – גרמי מדרגות, מרתפים ועליות גג בדירות קוטג' – הייתה סבירה ובהתאם לחוק. בית המשפט דחה את טענת העותרים כי הארנונה המוטלת על נכסיהם גבוהה משמעותית מזו המוטלת על נכסים אחרים בעיר, ומצא את חישוביהם בעייתיים ובלתי מייצגים. בית המשפט הדגיש כי לרשויות המקומיות שיקול דעת רחב בקביעת שיעורי הארנונה, ורק במקרים של חוסר סבירות קיצוני יתערב בית המשפט. שווי הנכס, אף שהוא מוכר כמשתנה לגיטימי, אינו מהווה שיקול מחייב ולעתים קרובות מעורר ספקות בשל מתן שירותים עירוניים שוויוניים לכל משלמי המסים. מאחר שהעותרים לא הציגו תשתית עובדתית לטענותיהם ולא תמכו את טענותיהם בנתונים השוואתיים מרשויות מקומיות אחרות, עתירתם נדחתה. בנוסף, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות העותרים בדבר חוסר תום לב וקבלת החלטות בלתי סבירה בעליל של העירייה. פסק הדין התייחס גם לאופיים של השטחים שבמחלוקת ולמדיניות העירייה בנוגע לשטחים נלווים, בריכות שחייה פרטיות ושטחים בנויים, והגיע למסקנה כי גישת העירייה הייתה סבירה ובלתי מפלה. כמו כן, בית המשפט הסכים עם טענת המשיבים בדבר חוסר סמכות, וציין כי קבלת העתירה תיצור אי שוויון בין תושבי הרצליה. העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לכסות את הוצאות המשיבים.