דנג"צ 4128/00

תקציר

פסק הדין נסוב סביב שתי עתירות שהגישו נשות הכותל, קבוצת נשים יהודיות שביקשו להתפלל בכותל בדרכן, אך נדחו על ידי ממשלת ישראל. העתירה הראשונה, בג"ץ 257/89, נדחתה על ידי בית המשפט, אך בהמלצת הנשיא שמגר להקים ועדה לבחינת הסוגיה. הממשלה פעלה בהתאם לעצה זו, אך ההמלצות שהתקבלו לא התקבלו על ידי נשות הכותל. הדבר הוביל לעתירה שנייה, בג"ץ 3358/95, שבה הורה בית המשפט לממשלה לאפשר לנשות הכותל להתפלל כרצונן בכותל המערבי ולקבוע את ההסדרים בהתאם. הממשלה ביקשה לקיים דיון נוסף, שהסתיים בפסק דין חלוק. דעת הרוב, שניתנה על ידי הנשיא ברק, קבעה כי יש לאפשר לנשות הכותל להתפלל באתר קשת רובינסון, חלק מהכותל המערבי, בתנאי שהוא מוכן כראוי לתפילה בתוך שנים עשר חודשים. אם תנאי זה אינו מתקיים, על הממשלה לאפשר לנשות הכותל להתפלל בכותל המערבי כפי שהורה במקור בבג"ץ 3358/95. הנשיא ברק הדגיש את הצורך לאזן בין זכויותיהן של נשות הכותל לבין רגשותיהן של מתפללות אחרות ולשמור על השלום. השופטים אור, מ' חשין וטירקל הסכימו עם דעת הרוב, ואילו סגן הנשיא (בדימוס) ש' לוין והשופטים מצא, שטרסברג-כהן וביניש חלקו על כך, וסברו כי הצו המקורי בבג"ץ 3358/95 צריך לעמוד על כנו, המחייב את הממשלה לאפשר לנשות הכותל להתפלל בכותל המערבי. גם השופט אנגלרד חלק על דעת הרוב, אך הציע פתרון קבע באתר קשת רובינסון, שאינו מותנה בפעולות הממשלה. פסק הדין משקף את המורכבות של הסוגיה, עם דעות מוצקות משני הצדדים, ומדגיש את אתגרי האיזון בין חופש הדת לבין רגשותיהן של קבוצות שונות בחברה הישראלית.