ע"א 141/00

תקציר

התיק נסוב סביב הלוואה שהעניקה מדינת ישראל לתה"ל, חברה שהמדינה הייתה בעלת המניות היחידה בה. בעקבות הסכם הבראה שנחתם בשנת 1989, שנועד לסייע לחברה, חתמו הצדדים בשנת 1993 על הסכם חדש, לפיו יתרת ההלוואה, בסך של כ-8 מיליון שקל, תוותר על ידי המדינה. תהל טענה כי ויתור זה מהווה הסדר אחריות הדדית או מכירת זכות, ולכן אין לחייבו במס ערך מוסף (מע"מ) לפי סעיף 12(א) לחוק מע"מ. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של תה"ל על שומת המע"מ שקיבלה, והוביל את תהל לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה אף הוא את הערעור, בקובעו כי ויתור המדינה על החוב היה סיוע או תמיכה כאמור בסעיף 12(א) לחוק מע"מ, וכי הוא התקבל על ידי תה"ל כ"עוסק", ולכן הוא חייב במע"מ. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי רשויות מע"מ אינן מחויבות להסכם האזרחי בין תהל לבין המדינה, שכן הוא אינו מגביל במפורש את זכותה החוקית של הרשות לגבות מסים. לפיכך אושר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ותהל חויבה לשלם 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.