ע"א 23710-10-23

תקציר

פסק הדין הוא פסק דין בתיק אזרחי בו מעורבים שני צדדים בסכסוך כספי. המשיב טען כי המערערת חייבת להם סכום כסף בגין עבודות מנהור ועבודות נוספות שבוצעו, ואילו המערערת טענה מנגד בגין עיכובים וליקויים בעבודות. השופט מפרט בהרחבה את הסיבות לדחיית מרבית הערעורים של שני הצדדים. בפסק דינו של בית משפט קמא, שהתבסס על חשבונות, מסמכים והתרשמות עדים, נקבע כי המשיב חייב 73,468.70 ₪ בגין עבודות המנהור, בניכוי 50,000 ₪ בגין ליקויים. סכום זה הופחת עוד יותר ב-53,194 ₪, שווי המע"מ שלא נתבע במקור על ידי המשיב אך נוסף בסיכומיו, שהשופט קבע כי לא היה צריך להוסיף. לפיכך, הסכום הכולל בו חייבת המערערת לאחר ניכויים הוא 21,705 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. אחת מנקודות ההתערבות של השופט הייתה הוספת מע"מ לתביעת המשיב, שלא הוזכרה בתביעה המקורית אלא נוספה מאוחר יותר. השופט קבע כי מאחר שהמערערים התנגדו לתוספת זו בסיכומיהם, אין לכלול את המע"מ בסכום הסופי. השופט ר' איזנברג הסכים עם מסקנה זו, אך לא ביחס לבקשת המערער להביא ראיות נוספות. השופט איזנברג סבר כי יש לקבל את הראיות, שהצביעו על תשלום בסך 162,583 ₪ למשיב, על אף שהוגשו בשלב מאוחר. נימוקיהם התבססו על הרלוונטיות של הראיות ועל הפוטנציאל שלהן להשפיע באופן משמעותי על התוצאה. עם זאת, הם הציעו כי היה צריך לחייב את המערערת בתשלום הוצאות ניכרות למשיב כתנאי לקבלת הראיה המאוחרת. השופט א' באומגרט חלק על מסקנתו של השופט אייזנברג בדבר קבילות הראיה המאוחרת. הם הדגישו כי יש לתת עדיפות לוודאות פרוצדורלית ולאיזון האינטרסים של הצדדים המתדיינים והציבור. לדברי השופט באומגרט, התרת ראיות מאוחרות כאלה תעכב את הדיון ותפגע בעקרון הוודאות הפרוצדורלית. בסופו של דבר, החלטת הרוב דחתה את ערעורי הצדדים, למעט ניכוי המע"מ מהסכום החייב, וקבעה כי על כל צד לשאת בהוצאותיו.