ת"א 1687/05

תקציר

כך פסק הדין בתביעה שהגישה חברה העוסקת בייצור והרכבה של תריסים, התובעת, לחייב פירעון הלוואות שניתנו לשתי חברות פרטיות קשורות, הנתבעות 1 ו-2. התביעה מתקבלת בחלקה, כאשר הנתבע מס' 2 נמצא חייב ונדרש לפרוע את ההלוואות בתוספת ריבית כמפורט בהסכם ההלוואה. השופטת החליטה לדחות את התביעה נגד הנתבע 3, הבעלים והמנהל היחיד של שני הנתבעים האחרים, מאחר שהתובע לא הצליח להוכיח את טענותיהם כי הוא אחראי אישית, או כי ניהל משא ומתן בחוסר תום לב. אין חולק כי התובעת העבירה את סכומי הכסף המדוברים ישירות לחשבונות הנתבעים, ואף לא כי הנתבעים חתמו על הסכם הלוואה המכיר בחוב. עם זאת, הנתבעים טענו כי הסכם זה היה לכאורה בלבד, ולא נועד להיות מחייב, ונועד רק להרגיע את התובעת כי כספה שהלווה לרואה החשבון יוחזר. עוד טענו הנתבעים כי הנכס שצוין כבטוחה בהסכם ההלוואה הוא בעייתי, והתובע היה מודע לכך שלא ניתן למשכן אותו. השופטת קבעה כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח את טענתם כי הסכם ההלוואה אינו מחייב, וכי נטל ההוכחה מוטל עליהם. גם הצ'קים שערכו הנתבעים הצביעו על כך שהסכם ההלוואה היה אמיתי. באשר לנכס הבטוח, ציינה השופטת כי בעוד שהתובעת ועדיה לא היו אמינים בנקודה זו, הנתבעים לא הוכיחו כי התובעת ידעה על מעמדו המשפטי של הנכס בעת מתן ההלוואה. עוד קבעה השופטת כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה בדבר חוסר תום הלב הנטען של הנתבע 3, הן במעשיו טרם הסכם ההלוואה והן במהלך המו"מ להסדר חוב שבא לאחריו. טענת התובע כי הנתבע פעל בחוסר יושר ביחס להסכם העברת רכוש, וכי הוא נושא באחריות אישית למעשים נזיקיים, נדחתה אף היא בגין אי הבאת ראיות מספיקות. בסיכומו של דבר, קיבל השופט את התביעה נגד נתבע 2 אך דחה אותה כנגד נתבע 3, והורה לנתבע 2 לפרוע את ההלוואות בתוספת ריבית כמפורט בהסכם ההלוואה.