ע"א 436/75

תקציר

בית המשפט העליון דחה את ערעורה של הרשות המוסמכת לפי חוק נפגעי הנאצים, על הארכת המועד האחרון להגשת תביעה לתגמולים למשיב נכה. בית המשפט קבע, כי די בכך שהמשיב יביא ראיות אובייקטיביות לנסיבות שהיו יכולות להוביל ל"טעות גרמנית", ללא צורך בהוכחת מצב נפשי מיוחד. בית המשפט ציטט פסקי דין קודמים שדגלו בגישה ליברלית ונדיבה כלפי קורבנות הנאצים, והדגיש כי תפקידה של הרשות המוסמכת הוא ליישם את החוק ולהגשים את תכליתו. טענת הרשות המוסמכת כי רשלנות המשיב בטיפול בענייניו צריכה להביא לאובדן זכויותיו נדחתה, שכן בית המשפט סבר כי סנקציה כה חמורה אינה צודקת בגין מעשה רשלנות גרידא. יתר על כן, בית המשפט מצא כי די בנסיבות האובייקטיביות של "הטעות הגרמנית" כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד, במיוחד בהתחשב בבלבול ובעיכובים שנגרמו כתוצאה ממדיניותה ונהליה של הרשות עצמה. השופט לנדוי, בדעת מיעוט, חלק על עמדת הרוב בדבר הצורך לחקור את מצבו הנפשי של המבקש, וסבר כי לרשות המוסמכת צריכה להיות הזכות לבחון אם הטעות הייתה אמיתית. עם זאת, הוא השלים עם ההחלטה לדחות את הערעור על יסוד הטעות הגרמנית השנייה בדבר המכשול שיוצר הדין הישראלי. בית המשפט הורה למערערת לשלם למשיב הוצאות בסך 1,000 לירות.