ע"א 1266/91

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט העליון לערעור שהגיש יעקב קרן על פסק דין מקוצר שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה לטובת בנק אגוד. הסוגיה המרכזית הייתה האם יש לאפשר לקרן, שחתם על ערבות תמידית לחוב של חמיו, להגן על עצמו בעילה של הטעיה. קרן טען כי הוטעה על ידי מנהל הבנק להאמין כי ערבותו מוגבלת לאשראי של 50 אלף שקל ולא בלתי מוגבלת. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את בקשתו של קרן להגן על עצמו, וקבע כי הוא לא סיפק פרטים מספקים על ההונאה הנטענת ולא היה אנאלפבית או מנוע מלקרוא את המסמך. עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש כי בשלב בקשת רשות ההגנה, מהימנות ההודעה אינה נבחנת. אם מתבררת הגנה סבירה מהתצהיר, יש לתת לנתבע הזדמנות להתגונן. בית המשפט מצא כי טענת ההטעיה של קרן מהותית דיה כדי להצדיק הגנה, למרות סתירתה למסמך כתוב, וציין כי הוא לא נחקר בחקירה נגדית על תצהיר זה. כתוצאה מכך, ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר והחזיר את זכותו של קרן להגן על עצמו, וכן ביטל את העיקול הזמני שאושר על נכסיו מכוח תקנה 372 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט קבע כי טיעונים בעל פה יכולים לערער על מסמכים כתובים והדגיש כי שלב קביעת פרטי המרמה אינו נדרש בעת מתן רשות להתגונן. בסופו של דבר התקבל הערעור, והבנק חויב לשלם את הוצאותיה המשפטיות של קרן.