סע"ש 31007-02-20

תקציר

התובע, עובד לשעבר של הנתבעת, הגיש תביעה נגד מעסיקו להטבות תעסוקה שונות. התובע טען כי לא נמסרה לו הודעה על תנאי העסקתו, ולכן תבע פיצוי בסך 10,000 ₪. הנתבעת טענה כי מסרה את ההודעה הנדרשת בתחילת העסקתה של התובעת. בית הדין קבע כי הנתבעת לא עמדה בחוק הודעה לעובדים, והורה לה לשלם לתובע 5,000 ₪ בגין הפרה זו. עוד טען התובע כי שכרו החודשי נמוך מהמוסכם, והציג פירוט פעולות בחשבון הבנק שלו לתמיכה בתביעתו. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי התובע קיבל את השכר שסוכם. בית המשפט מצא כי עדותו של התובע מהימנה יותר וקיבל את גרסתו לאירועים. בית המשפט קבע כי הנתבעת מסרה לתובע ביודעין תלושי שכר לא מדויקים, והורה לנתבעת לשלם לתובע 10,000 ₪ בגין הפרה זו של חוק הגנת השכר. כמו כן, התובע תבע גמול בגין עבודה בשעות נוספות, דבר שהנתבעת סירבה. בית הדין מצא כי גרסאותיו של התובע לגבי שעות עבודתו אינן עקביות וקוהרנטיות ולכן לא ניתן להסתמך עליהן. בנוסף, התובעת לא הביאה כל ראיה להסכם בין הצדדים להחשיב את זמן הנסיעה כשעות עבודה. לפיכך, דחה בית הדין את תביעת התובעת לגמול שעות נוספות. עוד טען התובע כי פוטר בימי מחלתו ללא שימוע, ואילו הנתבע טען כי התובע התפטר. בית הדין קבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכחת פיטוריו, ובמקום זאת מצא כי התפטר. כתוצאה מכך, ניכה בית המשפט את התשלום עבור ימי ההודעה המוקדמת מהסכום המגיע לתובע. באשר לתביעות התובעת להפרשות לקרן הפנסיה ולדמי מחלה, קיבל בית הדין בחלקו את טענות התובעת. הנתבע חויב לשלם לתובע 49,411 ₪ בגין הפרשות לפנסיה שלא שולמו ו-1,638 ₪ בגין דמי הבראה. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט באופן חלקי את תביעת התובע והורה לנתבעת לשלם לו את הסכומים הנקובים, בניכוי עלות דמי ההודעה המוקדמת. שני הצדדים היו אמורים לשאת בהוצאותיהם.