ע"פ 1001/24

תקציר

הערעור על פסק הדין נדחה, שכן ערכאת הערעור לא נהגה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. פסק דינו של בית משפט קמא התבסס ברובו על עדויות עדי התביעה, ובית המשפט העדיף את גרסאות עדי התביעה על פני אלה של המערער, שכן גרסתו של המערער נמצאה בלתי אמינה, בלתי הגיונית ואינה עולה בקנה אחד עם הראיות הקיימות. ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט המחוזי לא היו מוצדקים על ידי חריגים כלשהם לכלל אי ההתערבות, והעובדות המפורטות בכתב האישום הוכחו. גם טענותיו של המערער בדבר הרשעתו בעבירת הריגה היו חסרות בסיס, שכן ניכרו התנהגותו הפזיזה של המערער ומודעותו לסיכון שיצר. יתר על כן, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות המערער ביחס לעונש, שהיה חמור כראוי בהתחשב בהתנהגותו המסוכנת של המערער ובעבירות שבוצעו. התוצאות החמורות של מעשיו של המערער גברו על נסיבותיו האישיות, והעונש שימש כגורם מרתיע מפני נהיגה פזיזה דומה. השופט י' אלרון והשופטת רות רונן הסכימו עם ההחלטה והדגישו את הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות תעבורה הגורמות לאובדן חיי אדם.