ע"א 33872-03-23

תקציר

לאחר ששקל בכובד ראש את הטיעונים שהוצגו על ידי הצדדים, החליט בית המשפט לדחות את הערעור, למעט התערבות חלקית בסוגיית ההוצאות. ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא נתמכים בחומר הראיות ולא יופרעו. ממצאים אלה מחזקים למעשה את המסקנות המשפטיות שהושגו בפסק הדין קמא, ולא זוהו טעויות בדין. לפיכך, הערעור נדחה בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. לגופו של עניין, בית המשפט לא מצא כל הצדקה בתביעת המערערת לשכר חוזי, שכן לא התקיים התנאי להתגבשות שכר זה. המערערת לא הצליחה להוכיח כי הצדדים הסכימו כי די בשינוי ייעוד כדי לשלם. בית המשפט צידד בפרשנותם של המשיבים לחוזה, אשר חייבה את המערערת לעמוד בתנאים נוספים טרם מכירת הקרקע. זאת ועוד, הסכים בית המשפט עם פרשנותו של בית משפט קמא לסעיף 9 לחוזה, בדבר זכאותה של המערערת לשכר במקרה שהקונה לא יעסוק בשירותיו. בית המשפט דחה גם את טענת המערער בדבר קנוניה בין המשיבים, ולא מצא כל ראיה התומכת בטענה זו. הסכם המכר הוכר כמסמך מחייב מבחינה משפטית. באשר לחבות המשיבים בהוצאות, התערב בית המשפט באופן חלקי בהחלטת בית משפט קמא. בעוד שהתביעה נגד המשיב השני נדחתה במלואה, התביעה נגד המשיב הראשון התקבלה, אם כי בסכום קטן יותר מהנתבע. המשיב הראשון חויב לשלם למערערת 49,733 ש"ח, לפי פסק דינו של בית משפט קמא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. נוכח ההצלחה החלקית בתביעה נגד המשיב הראשון, מצא בית המשפט לנכון לחייב אותם בהוצאות סמליות בסך 2,000 ₪ בגין הערעור. התנהלותו של המערער במהלך המשפט, שהתאפיינה בשפה בלתי הולמת, צוינה והתייאשה. למשיבה השנייה נפסקו הוצאות בסך 30,000 ₪, המשקפות את דחיית התביעה כנגדם ואת ניהול ההליך בכללותו.