הפ"ב 1712-04-09

תקציר

פסק הדין דן במגבלות על התערבות שיפוטית בפסקי בוררות, תוך הדגשה כי על בתי המשפט לפרש באופן מצמצם את עילות הביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. התובע, בן סימון, העלה מספר טענות לביטול, אותן בחן בית המשפט לגופו. באשר להיעדר הסבר מניח את הדעת לוויתור על חובת ההנמקה, ציין בית המשפט כי בן סימון הסמיך את בית הדין לבוררות לפסוק ללא נימוק ולא הוכיח פגיעה ספציפית מהיעדר הנמקה. בית המשפט דחה גם את טענתה להסכם בוררות פסול מחמת כפייה, שכן הוא לא נתמך בראיות והועלה רק לאחר מתן פסק הבוררות. בית המשפט מצא כי לבן סימון ניתנה הזדמנות נאותה להציג את טענותיה וראיותיה במהלך הליך הבוררות, בניגוד לטענותיה על תמליל מעוות והשתתפות מוגבלת. יתר על כן, טענתה כי הבוררים דיברו ביידיש לא הוכחה. השופט דחה גם את הבקשה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, השמור לנסיבות חריגות שאינן קיימות במקרה זה. בהגיעו למסקנה כי הטענות החמורות נגד בית הדין לבוררות לא הוכחו, החליט בית המשפט לכבד את האוטונומיה של הליך הבוררות ואת בחירת הצדדים בבית דין דתי ליישוב סכסוכים. כתוצאה מכך, נדחתה הבקשה לביטול פסק הבוררות, ופסק הבוררות אושר, ובכך אישר את תוקפו של פסק הדין של בית צדק. בן סימון חויב לתרום 5,000 שקל להוצאות גורן.