ת"א 26338-12-21

תקציר

התובעת, שניהלה מערכת יחסים עם הנתבע במשך כ-22 שנה, תבעה הכרה כידועה בציבור ומחצית מהזכויות בבית בו התגוררו. מערכת היחסים בין בני הזוג הייתה מורכבת והחלה כשותפות עסקית הקשורה למימון בניית הבית, על רקע הלוואה שנתן התובע לנתבע. השניים חתמו בשנת 2002 על הסכם המסדיר את ההיבטים הכספיים של בניית הבית ומכירתו, שלא הזכיר את קשר הנישואין ביניהם או כל כוונה לחלוק ברכוש. בהסכם נקבע כי הבית יימכר והתובע יקבל פיצוי כספי ספציפי מתמורת המכירה. הבית לא נמכר, אך הנתבעת מכרה אותו באופן חד צדדי לצד שלישי בשנת 2015, מבלי ליידע את התובע או לשתף אותו בתהליך. בית המשפט קבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכחת קיומם של ידועים בציבור, שכן יחסיו עם הנתבע לא עלו כדי התחייבות בלעדית, מחייבת ולכל החיים בדומה לנישואין פורמליים. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כוונה לחלוק בזכויות בבית. ההסכם שנחתם, שלא מומש, הצביע על כוונה ברורה להפריד בין הכספים ולא העניק לתובע זכויות קנייניות כלשהן. המכירה החד צדדית של הבית על ידי הנתבע הוכיחה עוד יותר היעדר כוונה משותפת לגבי הנכס. בסופו של דבר, נדחתה תביעת התובעת לזכויות בבית על בסיס ידועים בציבור. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט והוצאות משפט בסך 20,000 ₪.