ת"א 1736/83

תקציר

התיק נסוב סביב חלקת אדמה בבעלות מספר אנשים הקשורים לנאשם, עו"ד יהודה איש הורוביץ. התובעת, שיוצגה על ידי עוה"ד לינדאואר ועו"ד שולמית שרון, ניהלה משא ומתן עם הורוביץ לרכישת החלקה. המתווך במשא ומתן היה מר שפירא. המו"מ נגרר מספר חודשים, במהלכם נגרמו לתובע הוצאות מסוימות לקראת הרכישה, לרבות סקיצות אדריכליות לבנייה פוטנציאלית על הקרקע. במקביל ניהל הורוביץ מו"מ עם רוכש מתעניין נוסף, מר תשובה. שאלת המפתח הייתה האם הורוביץ ניהל את המשא ומתן בתום לב, כנדרש בחוק. בית המשפט קבע שלא. בעוד החוק אינו אוסר על משא ומתן עם מספר צדדים בו זמנית, הוא דורש שקיפות והתנהלות הוגנת. במקרה זה, הורוביץ לא גילה לתובע כי הוא מנהל משא ומתן עם קונה אחר, מה שגרם לתובע להאמין כי הם מנהלי המשא ומתן הבלעדיים וגרמו להוצאות מיותרות בתהליך. נקודת המפנה הייתה הפגישה השלישית ב-12 באפריל 1983, בה הגיעו הצדדים להסכמה בעל פה על הרכישה. הסכם זה, אף שאינו מחייב מבחינה משפטית, הצביע על כוונת הצדדים לחתום על חוזה. בשלב זה היה על הורוביץ לחשוף כל משא ומתן מקביל כדי להימנע ממצג שווא של המצב. תחת זאת, הוא המשיך לנהל משא ומתן עם שני הצדדים ובסופו של דבר מכר את החלקה לתשובה, מה שגרם לתובעת לאבד את ההזדמנות לרכוש את הקרקע ולבזבז את הוצאות ההכנה שלהם. בית המשפט מצא כי מעשיו של הורוביץ הפרו את סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי). כפועל יוצא, זכאי התובע לתבוע פיצוי בגין כל נזק שייגרם לו בשל חוסר תום הלב של הורוביץ. ההחלטה משמשת תזכורת לכך שיש לנהל משא ומתן סימולטני בשקיפות כדי למנוע הטעיית צדדים אחרים. איחורו של הורוביץ בחתימת החוזה עם התובע, אי גילוי המו"מ המקביל ומעשיו שגרמו לתובע להאמין שהרכישה ודאית, הובילו בסופו של דבר להפרה.