ע"פ 466/62

תקציר

ניתוח זה מתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים בעניין דניאל זכריה נ. מדינת ישראל, בעניין עדות בן זוג בהליך פלילי. * **כשירות זוגית ומשפט מקובל:** המקרה מתעמק בעקרון המשפט המקובל לפיו בעל ואישה בדרך כלל אינם כשירים להעיד זה נגד זה. כלל זה, המושרש בתקדימים משפטיים היסטוריים, נועד למנוע סכסוך בנישואין ואת הסיכון לעדות שקר עקב הטיה זוגית. * **חריג לעבירות נגד בן הזוג:** חריג משמעותי לכלל הכשירות הזוגית, כפי שהוכר במשפט המקובל, הוא כאשר אחד מבני הזוג מבצע עבירה נגד השני המשפיעה על חירותו, בריאותו או גופו. חריג זה נותן עדיפות לחובתה של המדינה להגן על חייהם ורווחתם של אזרחיה. * **פקודת הראיות וחריגיה:** הניתוח מדגיש את סעיף 3 לפקודת הראיות, הקובע את הפסילה הכללית של בני זוג מלהעיד זה נגד זה במשפט פלילי. עם זאת, נקודת המחלוקת המכרעת היא היקפו של החריג הקבוע בסעיף 5(1) לאותה פקודה. * **פרשנות המונח "אלימות":** החידוש המשפטי המרכזי ונקודת המחלוקת במקרה זה נעוצים בפרשנות המונח "אלימות" בסעיף 5(1) לפקודת הראיות. * בית המשפט המחוזי אימץ פרשנות רחבה, והציע כי גם מילים, אם הן מחרידות מספיק, יכולות להוות "אלימות" לצורך הפיכת בן זוג לעד כשיר. פרשנות זו רמזה כי ניתן לכלול איומים תחת המטריה של "אלימות". * בית המשפט העליון, בפסק דינו, דחה פרשנות מרחיבה זו. הוא הדגיש כי יש להבין את המונח "אלימות" בסעיף 5(1) במשמעותו המשפטית הרגילה, המתייחסת לשימוש בפועל בכוח פיזי כדי לגרום לפגיעה או נזק. * **הבחנה בין אלימות לאיום באלימות:** החלטת בית המשפט העליון מציגה הבחנה משפטית קריטית על ידי הבחנה בין "אלימות" ל"איום באלימות". בית המשפט ציין כי המסגרת החקיקתית, ובמיוחד סעיפים 287 ו-292 לפקודת המשפט הפלילי, 1936, מבחינה בבירור בין שני מושגים אלה. היעדר הכללה מפורשת של "איום באלימות" בסעיף 5(1) לפקודת הראיות הביא את בית המשפט למסקנה כי המחוקק התכוון לשמור על הבחנה זו, ובכך להגביל את החריג למקרים של אלימות פיזית ממשית. * **תקדים משפטי ל"תקיפה":** הניתוח מתייחס גם לעבירה האנגלית של "תקיפה משותפת" כדי לתמוך עוד יותר בפרשנות של "אלימות". הוא מציין כי גם בעבירות הנוגעות ל*כוונה* להשתמש באלימות, מילים בלבד אינן מספיקות כדי להוות את העבירה. אנלוגיה זו מחזקת את התפיסה ש"אלימות" דורשת יותר מאשר ביטוי מילולי. * **השפעה על עדות בן זוג:** פסיקת בית המשפט העליון בעניינו של זכרי הגבילה למעשה את הנסיבות שבהן ניתן לכפות על בן זוג להעיד נגד האחר, במיוחד במקרים המסתמכים אך ורק על איומים מילוליים. ההרשעה, שהתבססה אך ורק על עדותה של האישה בדבר איומים מילוליים של הבעל, בוטלה בשל הפרשנות כי איומים אלה אינם מהווים "אלימות" לפי החריג הרלוונטי בפקודת הראיות.