ת"א 50671-07-20

תקציר

השופט, לאחר ששקל את טיעוני הצדדים ובחן את הראיות שהוצגו, פסק לטובת התובע. נקודת המחלוקת המרכזית הייתה האם ההתקשרות בין התובעת לנתבעים התנהלה במסגרת הסכם משלוח, או שמא היא כללה שני יחסים חוזיים נפרדים: האחד על פי הסכם המשלוח והשני על פי עסקת מזומן. השופט קבע כי טענת התובע כי היו שתי צורות התקשרות נפרדות תקפה. ראיות אובייקטיביות, לרבות הסכמים חתומים, התנהלות הצדדים, התכתבויות והקלטות, תמכו בטענת התובע. בנוסף, השופט ציין כי הנאשמים נמנעו מלהציג ראיות סותרות או להעיד מטעם אנשי מפתח מעורבים, למרות שהיו להם הזדמנויות רבות לעשות זאת. השופט הגיע למסקנה כי הימנעותם של הנתבעים מלהציג ראיות מסוימות עלולה להוביל להנחה כי הן היו תומכות בטענות התובע. השופט קיבל גם את התביעה האישית נגד הנתבעים 2 ו-3, שהבטיחו את תשלום החוב. הראיות הראו כי החוב נבע משתי עסקאות נפרדות, וערבויות הנתבעים כיסו את שתיהן. כתוצאה מכך, השופט הורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 98,603.80 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. כמו כן חויבו הנתבעים לפצות את התובע בגין הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת התביעה ושכ"ט עו"ד, בסך 15,030 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. עוד הורה השופט להחזיר לתובע את הפיקדון בסך 10,000 ₪, ולהעביר לתובע את הפקדת הנתבעים בסך 20,000 ₪ לצורך פירעון החוב שנפסק.