ע"א 4960/04

תקציר

החלטת בית המשפט במקרה זה סובבת סביב אמות המידה של הטיפול בפרקטיקה הרפואית, בפרט בנוגע לבדיקות אולטרסאונד שבוצעו בשנת 1986. בית המשפט הכיר בכך שאמנם לא הייתה רשלנות מוכחת בכך שלא גילו את המום בגפיים של המערערת במהלך בדיקות אולטרסאונד שגרתיות, אך לא היה בכך שיידוע ההורים בדבר אפשרויות אולטרסאונד נוספות, מקיפות יותר, הזמינות תמורת תשלום, אשר עשויות היו לזהות את המום. ההחלטה הדגישה כי הידע הרפואי והטכנולוגיה בשנת 1986 היו פחות מתקדמים, ולא היו הנחיות סטנדרטיות המחייבות סריקות אנטומיות מלאות במהלך אולטרסאונד שגרתי. המחלוקת העיקרית הייתה האם היה על הרופאים ליידע את ההורים על מגבלות שירותי האולטרסאונד הציבוריים ועל האפשרות לבחור בסריקות מפורטות יותר הזמינות באופן פרטי. השופט ריבלין טען לרשלנות בהיעדר הגילוי, וקבע כי היה צריך לתת להורים את האפשרות לבצע בדיקות מעמיקות יותר, ואילו השופטת נאור חלקה על כך, וטענה כי בהתחשב בסטנדרטים ובידע באותה עת, לא הייתה חובה למסור מידע כזה. בסופו של דבר, פסק הרוב עם השופט ריבלין, וחייב את התיק לחזור לבית המשפט המחוזי כדי להמשיך ולחקור את הסיבתיות וההשלכות של אפשרויות אולטרסאונד שלא פורסמו, ובמיוחד להתמקד בתוצאות האפשריות אילו בוצעו הסריקות המקיפות יותר.