ת"א 12610-08-13

תקציר

התובעים, בעלי מספר חלקות חקלאיות בכפר נחף, תבעו פיצויים מהנתבעת, מינהל מקרקעי ישראל, בגין אובדן דמי חכירה כתוצאה מהפקעת אדמותיהם בשנת 1962. החלקות המדוברות נמצאות מדרום לכביש 85, מחוץ לשטח הבנוי של הכפר. התובעים טענו כי אלמלא בוצעה ההפקעה, הכפר היה מתרחב והחלקות היו נכללות בשטח הבנוי או לפחות היו סמוכות לו, ובכך מעלים את ערכן עם הזמן. הנתבע טען כי אין ודאות לגבי התפתחות הכפר, וכי החלקות לא היו חלק מהשטח הבנוי או סמוכות לו. באשר לשיעור דמי החכירה, ביקשו התובעים 6% בשנה, ואילו הנתבעת טענה בעד 5%. שני הצדדים הציגו חוות דעת מומחים לגבי שווי המגרשים. בית המשפט קבע כי חוות הדעת של מומחי התובעים מכילה קשיים משמעותיים, ואינה יכולה להוות בסיס לפסיקת פיצויים. למרות שגם חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת זכתה לביקורת, בית המשפט מצא אותה סבירה יותר. לפיכך, קבע בית המשפט כי הפיצוי הראוי צריך להתבסס על הערכים שנקבעו על ידי המומחה מטעם הנתבעת, בתוספת של 20% לשנים 2002-2013, וחישוב ליניארי לשנים 2014 ואילך. עוד קבע בית המשפט כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפסד דמי חכירה בשיעור של 6% בשנה, שכן שיעור זה תואם יותר את מטרת הפיצוי. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש לחשב את ערכו של כל דונם באמצעות השער היציג הממוצע של הדולר לכל שנה קלנדרית. הצדדים הונחו לבצע את החישובים הנדרשים ולהגיש פסק דין משותף לחתימת בית המשפט.