תלה"מ 21133-06-19

תקציר

המקרה סובב סביב בני זוג שניהלו מערכת יחסים ארוכת טווח אך לא היו נשואים. הם חיו יחד כ-17 שנה, לסירוגין, וחתמו על "הסכם ממון ויחסי ממון" המסדיר את יחסיהם הכספיים ואת תנאי ההתקשרות ביניהם. האישה טענה כי הגבר הבטיח לטפל בה עד סוף ימיה ותבעה מחצית או את כל זכויותיו הפנסיוניות. היא גם ביקשה פסק דין הצהרתי שיגדיר את מערכת היחסים ביניהם כ"ידועים בציבור". בית המשפט בחן את הסוגיה ודן בפרמטרים להכרה בבני זוג כידועים בציבור על פי הפסיקה הישראלית, הכוללת חיים משותפים שנים רבות, ניהול חיי משפחה וניהול משק בית משותף. השופט מצא כי הצדדים אכן עמדו בקריטריונים אלה והיו ידועים בציבור במשך תקופה מסוימת. עם זאת, סטטוס זה השתנה בסביבות 2011, והם ניהלו חיים נפרדים מאז. באשר לתביעת האישה לזכויות הפנסיוניות של הגבר, ציינה השופטת כי בהסכם החתום בין הצדדים לא צוין דבר על זכויות פנסיוניות. כוונת הצדדים בהסכם זה הייתה ליצור הפרדה רכושית כוללת, ובהיעדר כל אזכור של פנסיות הצביע על כוונתם להחריגן מההסכם. השופט לא מצא כל ראיה לכך שהגבר הבטיח לאישה זכויות פנסיוניות כלשהן, וגם אם כן, אדם חופשי לשנות את רצונו אלא אם כן הוא מחויב לכך על פי חוק. השופט התייחס גם לחוק הביטוח הלאומי, המגדיר את התנאים לפיהם "ידועה בציבור" תהיה זכאית לקצבת שאירים. התנאים כוללים להיות ידועה בציבור בעת פטירת המבוטח ולחיות עמו. השופט הגיע למסקנה כי תביעתה של האישה אינה עומדת בתנאים אלה, והיא כבר אינה בת זוגו הידועה בציבור של הגבר. לסיכום, קיבל השופט את תביעת האישה לסעד הצהרתי, והגדיר את מערכת היחסים הקודמת ביניהם כידועים בציבור. עם זאת, תביעתה לזכויותיו הפנסיוניות של הגבר נדחתה, והיא חויבה לכסות את הוצאותיו בסך 15,000 ₪.