ע"פ 17445-04-17

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית משפט השלום להטיל על המערערים ביזיון בית המשפט בגין הפרת פסק דין. פסק הדין נעתר לבקשת המשיב למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על המערערים לחנות בדרך פרטית הצמודה לקניינו של המשיב. כמו כן נאסר על המערערים לבצע כל פעילות בנייה בכביש. המשיב, שהוא אחיו של אביהם המנוח של המערערים, טען כי המערערים הפרו את צו בית המשפט בכך שהחנו את רכבם על הכביש, וביקש להטיל עליהם סנקציות. בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיב והטיל קנס על המערערים בגין כל הפרת הצו. בערעור מצא בית המשפט כי פרשנותו של בית משפט השלום לפסק הדין הייתה צרה מדי. בית המשפט קבע כי יש לפרש את המונח "חניה" בפסק הדין בהתאם להגדרה בתקנות התעבורה, המאפשרת להעלות כלי רכב על הכביש לצרכי פריקה וטעינה, באופן מיידי וללא הפסקות, ובלבד שמדובר בתקופה קצרה. עוד ציין בית המשפט כי המערערים הם הבעלים של חלק מהמקרקעין עליהם נמצא הכביש, ועל כן אין למנוע מהם לעבור בכביש, לרבות לצורך גישה לביתם, פריקה והעמסת מטענים. יתר על כן, אין להטיל סנקציות על הפרות של "אחרים", שכן למערערים אין שליטה על צדדים שלישיים. הערעור התקבל, החלטת בית משפט השלום נדחתה, והתיק הוחזר לבית משפט השלום לבחינה מחודשת של הראיות שהוצגו, כדי לקבוע האם המערערים הפרו את פסק הדין, ואם כן, האם יש מקום לסנקציות. בית משפט השלום הונחה לשקול את ההגדרות המפורטות בפסק הדין לצורך קביעת הפרות עתידיות, ולהגביל את הסנקציות גם למי שהגיע לבית המערערים בהזמנתם או בשל אספקת טובין.