ע"א 71013-02-19

תקציר

עניינו של הערעור בסכסוך על דירת מגורים בין המערערת, שרכשה את הדירה בתחילת שנות השמונים, לבין המשיב, שהוריו התגוררו בדירה כדיירים מוגנים משנת 1964 ועד למותם בשנת 2017. המשיבה טענה כי היא זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה כדיירת מוגנת נגזרת לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. המערערת טענה כי המשיבה אינה זכאית למעמד של דיירת מוגנת משום שיש לה דירה אחרת למגורים – דירה בחולון בבעלות משותפת עם בעלה המנוכר. הסוגיה המכרעת שעמדה בפני בית המשפט הייתה פרשנותו של "דירה נוספת למגוריהם" בסעיף 20(ב). בית המשפט בחן פסקי דין קודמים, והדגיש כי המבחן לקביעת קיומה של דירה נוספת צריך להתבסס על זכות משפטית, ולא על אפשרות מעשית בלבד. במקרה דנן, לא הייתה מחלוקת כי למשיב זכות חוקית בדירה בחולון. עוד ציין בית המשפט כי טענותיה של המשיבה, המבוססות על ליקויים מעשיים במגורים בדירה בחולון בשל יחסיה המנוכרים עם בעלה, אינן מצדיקות סטייה ממבחן הזכות המשפטית. בנוסף, מצא בית המשפט כי המשיבה לא הצליחה להוכיח כי התגוררה בדירה שבמחלוקת במשך שישה חודשים לפני מות אמה, כנדרש בסעיף 20(ב). משכך, קיבל בית המשפט את הערעור וקבע כי המשיב אינו זכאי למעמד של דייר מוגן ועליו לפנות את הדירה. הפינוי נקבע לחודש אפריל 2020, והמשיב חויב לשלם למערערת 33,000 ₪ דמי שימוש נאותים, וכן 30,000 ₪ הוצאות ערעור.