עת"מ 1920-02-12

תקציר

העותרת ערערה על הארנונה שגבתה המשיבה בגין מספר נכסים שבבעלותה. לטענתה, נפלו טעויות בסיווג, בגודל ובשימוש בנכסים וכן בגובה המסים הנגבים, וכי יש לפטור חלק מנכסיה ממסים אלה. בית המשפט קבע, כי אין לו סמכות לדון במחלוקות עובדתיות ועל העותר להביא תחילה סוגיות אלה בפני מינהל הארנונה ולאחר מכן בפני ועדת הערר לארנונה. בית המשפט מצא כי העותר לא מיצה את כל ההליכים העומדים לרשותו טרם הגשת העתירה. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי החלטת המשיב לגבות ארנונה לא הייתה רשלנית והתבססה באופן סביר על נתונים עובדתיים. לפיכך, היא אימצה את שיקול דעתו של המשיב ודחתה את העתירה בעניין חיוב הארנונה. עם זאת, בית המשפט מצא כי הטלת המס הרטרואקטיבית לשנים 2005-2011 הייתה בלתי סבירה והפרה את הציפייה הלגיטימית של העותרת ליציבות ביחסיה עם השלטון. בכך בוטל המיסוי הרטרואקטיבי, וחיוב המס יכול היה להתחיל רק ממועד הודעת השומה המתוקנת. בנוסף, קבע בית המשפט כי העותרת לא נדרשה לשלם ריבית בגין התקופה הרטרואקטיבית שכן החוב לא היה בפיגור. הריבית הקבועה בחוק הייתה בעלת אלמנט עונשי ולא נועדה אך ורק לשמור על ערך הכסף. לבסוף, קבע בית המשפט כי חיוב הארנונה לשנת 2005 התיישן ולא ניתן לגבייתו, שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז קמה עילת התביעה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.