ע"א 11795-02-18

תקציר

הערעור מבקש לדחות את ההחלטה שהתקבלה בבית משפט השלום בעניין הסכם שכירות שנחתם בשנת 1948. ההסכם, שקבע תקופת שכירות של שנתיים, כלל סעיף הערה המתיר לשוכר להשכיר משנה או להעביר את החוזה ללא הסכמת המשכיר. לאחר תום תקופת החוזה, המשיך הדייר להתגורר בדירה כשוכר סטטוטורי עד לפטירתו. היורשים טענו כי סעיף השטר חל לאורך כל תקופת השכירות, כולל התקופה הסטטוטורית, שיאפשר להם לסבלט או להעביר את החוזה ללא הסכמה. עם זאת, בית המשפט קבע כי הסעיף חל רק במהלך השנתיים הראשונות. היא הסתמכה על חוקי הגנת הדייר ההיסטוריים, וציינה כי לדיירים סטטוטוריים אין זכויות קניין והם רק מוגנים מפני פינוי. גם הפסיקה תמכה בפרשנות זו. בנוסף, בית המשפט מצא כי הדייר נטש פיזית ונפשית את הדירה, דבר המצדיק עוד יותר את הפינוי. השופטים, עינת רביד, ישעיהו שנלר וקובי ורדי, הסכימו עם הדחייה ופסקו למשיבים הוצאות בסך 20,000 ₪. בהחלטה הודגש כי יחסי השכירות נמשכו למטרות סטטוטוריות בלבד ולא העניקו לשוכר זכויות בעלות כלשהן.