ב"ל 26445-09-18

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה של עובד, שביקש להכיר בפגיעת ידו כפגיעה בעבודה עקב מיקרוטראומה. על פי הפסיקה, מיקרוטראומה מתייחסת לנזקים זעירים ובלתי הפיכים הנגרמים כתוצאה מתנועות חוזרות ונשנות המבוצעות כתוצאה מהעבודה, המצטברים לאורך זמן ומובילים לנזק ממשי המשפיע על יכולתו של העובד לעבוד. העובד המדובר עבד כקונה וכמבקר, ודרש מהם להשתמש במחשב ולבצע פעולות הקלדה. עם זאת, מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט, לרבות עדויות מנהליו של העובד, עולה כי הקלדה ושימוש במחשב לא היו העיסוק העיקרי בתפקידם. במקום זאת, פעילויות אלה היו נלוות לעבודתם, שכללה גם משימות כגון מענה לטלפונים, נסיעות והשתתפות בפגישות. יתר על כן, משך ותדירות ההקלדה והשימוש במחשב של העובד לא נקבעו באופן עקבי, וההערכות היו שונות מאוד. ההערכות של העובד עצמו הציבו את ההקלדה והשימוש במחשב בסביבות 70% מזמן העבודה שלהם, בעוד שהמנהל שלהם העריך שזה בסביבות 3 עד 4 שעות ביום. עוד הבהיר המנהל כי עבודה זו לא בוצעה ברצף. עובד אחר המכיר את עבודתה של התובעת העיד כי הקלדה ושימוש במחשב היוו חלק קטן עוד יותר מזמן עבודתו. בית הדין מצא כי העובד לא הביא ראיות מספיקות לביסוס תשתית עובדתית לטענה כי פציעתו נגרמה כתוצאה ממיקרוטראומה, במיוחד בהתחשב בחוסר העקביות בעדויות ובהיעדר עדים תומכים. בסופו של דבר, בית הדין דחה את התביעה, וקבע כי העובד לא הצליח להוכיח כי הפגם ביד שלו הוא מחלה הקשורה לעבודה. ההחלטה התקבלה על סמך הנסיבות הספציפיות של המקרה, וכל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות. פסק הדין קבע גם את הזכות לערער על ההחלטה בערכאה גבוהה יותר בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.