ע"פ 10/71

תקציר

הכרעת הדין הנדונה עניינה במשיב שהורשע בעבירה על סעיפים 295(א) ו-270 לפקודת חוק העונשין, 1936. לבקשתו נוספו אישומים נוספים, הנוגעים לעבירות שבוצעו בזמן שהיה על תנאי בגין הרשעה קודמת. המדינה ערערה על הארכת תקופת המבחן שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי סמכותו של בית המשפט להאריך מאסר על תנאי לפי סעיף 22 לחוק העונשין, תש"ל-1970, מותנית בהתקיימותם של שני תנאים: אי הטלת עונש מאסר בגין העבירה הנוספת, וביצוע עבירה נוספת אחת בלבד. מאחר שהמשיב ביצע מספר רב של עבירות נוספות, ההארכה לא הייתה תקינה. כמו כן, ההארכה אינה מבטלת את תקופת המבחן המקורית. אם הורשע המשיב בעבירה שבוצעה לפני ההארכה, ההארכה מבוטלת והמאסר על תנאי מופעל. במקרה הנוכחי, ריבוי העבירות הנוספות של המשיב מביא להפעלת המאסר על תנאי המקורי. לפיכך ערעור המדינה מתקבל, וההחלטה הקודמת מתבטלת. המשיב ירצה שנת מאסר חופפת בגין העבירות שבוצעו.