ת"א 65621-06-20

תקציר

המקרה המדובר הוא תביעה בגין הולדה בעוולה. התובעים, בני זוג נשואים, טוענים כי רופאי הנתבעת לא הצליחו לאבחן מום מוחי בעובר במהלך בדיקה שגרתית ולכן מנעו מהם את האפשרות לקבל החלטה מושכלת האם להמשיך את ההיריון. לבני הזוג היו דעות שונות בשאלה האם להפסיק את ההיריון בתרחיש כזה, כאשר הבעל בעד והאישה התנגדה בשל אמונתה הדתית. האישה טענה כי לו היו מודיעים לה על הפגם, היא הייתה מסכימה להפלה למרות אמונתה, אם בעלה היה משכנע אותה. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבעים, וקבע כי התנהגותם של בני הזוג בעבר והתבטאויותיהם מצביעות על עמדתם המשותפת נגד הפסקת ההיריון ללא קשר לבריאותו של העובר. השופט מצא כי הנתבעים לא הפרו את האוטונומיה של האישה או לא קיבלו את הסכמתה מדעת, שכן מצפונה ואמונתה הדתית היו ברורים ומכובדים. יתר על כן, הבעל לא נחשב לחולה, ולרופאים לא הייתה חובת זהירות כלפיו. גם אם השופט היה פוסק אחרת, הנתבעים הצליחו להסיר את נטל ההוכחה ולהוכיח כי התובעות לא היו מפסיקות את ההיריון בכל מקרה. השופטת הדגישה את הסכנות שבהשפעה על בן הזוג ואת העומס המיותר על הצוות הרפואי במצבים כאלה. בסופו של דבר נדחתה התביעה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.