סע"ש 25354-11-17

תקציר

התובעת, מדריכת כושר במקצועה, תבעה את הנתבע על כך שהכיר בה כעובדת ושילם את הפרשי השכר הנובעים ממעמד זה, וכן תשלומים נוספים כגון הוצאות נסיעה, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים והפרשות לקרן פנסיה. הנתבעת טענה כי התובע הינו עצמאי ולא שכיר. בית הדין בחן את הראיות והטענות של שני הצדדים והגיע למסקנה כי בין התובעת לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד מעביד. טענות הנתבעת כי התובע אינו עובד לא היו משכנעות ואף היו סותרות. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בכך שעמדה על טענתה. השופטת הסכימה עם טענותיה וראיותיה של התובעת, בעיקר בכל הנוגע ללוח הזמנים הקבוע, תלותה של התובעת בציוד ובחצרים של הנתבעת ושליטתה של הנתבעת בעבודתה של התובעת. בית המשפט קיבל גם את חישוב התובעת להפרשי השכר וקבע כי על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בסך 5,280 ₪ וכן שכר חודשי קבוע ממוצע בסך 3,000 ₪. בית המשפט קיבל חלקית את תביעת התובעת להוצאות נסיעה והורה לנתבעת לשלם 2,002 ₪. בית המשפט פסק גם לטובת התובעת בעניין פדיון ימי חופשה, דמי הבראה והפקדות לקרנות פנסיה. עם זאת, השופטת דחתה את תביעת התובע לדמי חגים והוצאות משפט בשל היעדר ראיות מספיקות ואופייה הלא רלוונטי של התביעה, בהתאמה. הנתבע חויב לשלם לתובע את הסכומים הנקובים, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. עוד נקבע בפסק הדין כי ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.