סע"ש 14687-04-20

תקציר

התובע, שעבד אצל הנתבעת כ-14 שנה, תבע מהנתבעת זכאויות שונות, לרבות פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, הפרשות לקרן הפנסיה שלו, תשלום עבור חופשה שנתית ופיצויים בגין אי הודעה לעובד על תנאי העסקתו. הנתבעת טענה גם לקיזוז בגין תשלום יתר לכאורה לתובע בגין עבודה בשעות נוספות. השופטים בחנו תחילה את התביעה לפיצויי פיטורים. הם הסכימו עם טענת הנתבעת כי התובע התפטר מרצונו ולא בשל הרעה משמעותית בתנאי עבודתו. התובע ביצע עבודות שיפוץ בנוסף לניקוי שטיחים במשך ארבע עד חמש שנים לפני התפטרותו, ולא ניתן לראות בכך הרעה מוחשית בתנאי עבודתו מאחר שהסכים לשינוי. לפיכך, הגיעו השופטים למסקנה כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, אלא רק לכספים שנצברו לטובתו בקופת הפיטורים. לאחר מכן דנו השופטים בתביעה לגמול שעות נוספות. הם הסכימו עם עמדת התובע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל עליו וכי הנתבע, כמעסיק, נדרש לנהל רישום של שעות עבודתו אך לא עשה כן. עם זאת, השופטים מצאו כי עדותו של התובע לגבי שעות עבודתו בפועל אינה אמינה. הם קיבלו את טענת הנתבע כי התובע קיבל תשלום עבור השעות הנוספות שעבד ודחו את התביעה מחוסר ראיות מהימנות. גם התביעה להפרשות לפנסיה נדחתה. התובע חישב את הפרשותיו על בסיס שכרו המלא, שהיה גבוה מהשכר הממוצע במשק. על פי צו ההרחבה המשולב לפנסיית חובה, היה צריך לחשב את הפרשות התובע על בסיס השכר הממוצע במשק. השופטים קיבלו את תביעת התובעת לזכאות לחופשה שנתית. בתלוש השכר של התובע צוין כי עומדים לרשותו 94 ימי חופשה שנתית, אשר הופחתו ל-14 ימים בחודש שלאחר מכן. הנתבעת לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לשינוי זה, והשופטים העדיפו את הרישום בתלוש השכר. לפיכך נפסקו לתובעת 48,501 ₪ בגין רכיב זה. גם תביעת התובעת לפיצויים בגין אי יידוע העובד על תנאי ההעסקה התקבלה. השופטים הסכימו כי אין כל ראיה לכך שהתובעת קיבלה את ההודעה הנדרשת וכי לא ניתן היה להנפיק את המסמך שסיפקה הנתבעת עם תחילת עבודתה של התובעת בשנת 2006. בעוד הנתבע לא נדרש לשלם פיצוי כספי בגין מחדל זה לפני שנת 2011, השופטים העבירו את נטל ההוכחה לנתבע לאחר שהתובע הכחיש את קבלת ההודעה. הנתבע לא הביא ראיות מספיקות כדי להראות כי ההודעה נמסרה, מה שהוביל את השופטים לפסוק לטובת התובע ולפסוק לו פיצוי בסך 2,500 ₪. לבסוף דחו השופטים את טענת הקיזוז של הנתבע. התשלום העודף בגין עבודה בשעות נוספות היה מכוון וניתן כהטבת שכר, ולכן הנתבעת לא הייתה רשאית לדרוש את ניכויה. בסיכומו של דבר, נפסק לתובע 48,501 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית, 2,500 ₪ בגין אי הודעה לעובד, וסכומים אלו היו אמורים לשאת ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.