ע"א 7566/13

תקציר

הערעור שנדון מתייחס למחלוקת מס הנוגעת להטבת המס הזמנית הניתנת לפי סעיף 168 לחוק ההתייעלות הכלכלית, בפרט בנוגע לדיבידנדים שקיבל יחיד מחברה. ההתמקדות היא בשאלה האם יש לכלול רווחים הוניים כ"רווחים ברי חלוקה" בהקשר זה. בית המשפט ניתח את שיטת המיסוי הדו-שלבית בישראל, שבה רווחי חברות בשלב ראשון ממוסים ורווחי שלב שני ממוסים שוב כאשר הם מחולקים כדיבידנד. סעיף 94ב הוערך כדי להבין "רווחים הניתנים לחלוקה", במטרה לאזן את נטל המס בין מכירת מניות לחלוקת דיבידנד. בית המשפט בחן את השלכות שיטת ההון העצמי על רישום רווחי חברות ואת הרלוונטיות שלה לחובות המס. הן חשבונאות (רווחים מאזניים רשומים) והן חלופות מס (רווחים חייבים בפועל) נלקחו בחשבון לצורך חישוב רווחים הניתנים לחלוקה. בית המשפט הגיע למסקנה כי רווחי הון, לאחר שחויבו במס חברות ברמת החברה הנכללת, צריכים להיחשב כרווחים חייבים במס, ובכך למנוע העלמת הכנסה חשבונאית. חששות לגבי כפל הטבות פוטנציאלי בוטלו על ידי הפניה להבהרות חקיקה ולמקרים קודמים שהגבילו את הכללת הדיבידנד רק במידה שלא חויבה כבר במס, והבטיחו שלא יהיה כפל מס. בית המשפט אישר את פסק הדין קמא, וקבע את כוונת המחוקק להחדיר "אדישות מס" ולהגביל את ההימנעות ממס, תוך שהוא דוחה את טענות המערערת תוך שהוא מצביע על כך שלא קיימת הטיית תכנון מס מופרזת לפי הפרשנות הנוכחית. בית המשפט הבהיר כי רק רווחים החייבים במס חברות, ולא רווחים פוטנציאליים החייבים במס עתידי (כמו רווחי שיערוך), ייחשבו "ראויים לחלוקה". המשנה לנשיא א' רובינשטיין והשופט מ' מזוז הסכימו עם פסק הדין המקיף, תוך שימת דגש על הגינות וכוונת המחוקק, ובסופו של דבר דחו את הערעור ושמרו על פסק הדין המקורי.