ע"א 4/76

תקציר

פסק הדין במקרה זה עוסק בסכסוך בין משכיר לשוכר על פינוי האחרון מחוזה שכירות מוגן. השוכר הפסיק לכאורה לשלם דמי שכירות בשנת 1971, מה שהוביל את המשכיר לפתוח בהליכי פינוי בשנת 1974. בטרם ניתן היה לדון בתיק, הגיעו הצדדים להסכמה בפני שופט השלום כי השוכר יפנה את המקום בתוך תקופה קצובה, בתנאי שהמשכיר ישלם להם סכום שייקבע על ידי בית המשפט. לאחר מכן הוציא השופט פסק דין לפינוי, עליו ערער הדייר בטענה כי עורך דינם לשעבר לא ייצג אותם כראוי וכי פסק הדין חרג מסמכותו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, אך בית המשפט העליון, בדעת רוב, קיבל אותו. בית המשפט העליון קבע כי שופט השלום אכן חרג מסמכותו בכך שהסכים לקבוע את הסכום שישלם המשכיר לשוכר, שכן הדבר לא היה במסגרת סמכותו כשופט. חלק זה של ההסכם היה אפוא חסר תוקף, אפילו כפסק בורר, ופסק הדין לא יכול היה לעמוד. יתר על כן, בית המשפט קבע כי הרעיון של "פינוי קונסטרוקטיבי" אינו חל במקרה זה, שכן השוכר שכר במקור את הנכס בשכירות מוגנת, ולא היה הסכם שכירות חדש. עוד קבע הרוב כי לא ניתן לשלול מהדייר את ההגנה המוקנית לו בחוק, גם בהסכמתו המפורשת, אלא אם קיימת עילה מוכרת כדין לפינוי. השופט ויתקון חלק על כך, וטען כי תפקידו של השופט בקביעת הסכום אינו נפקא, שכן בעלי הדין הסכימו לכך ואף שמעו את קריאת התנאים על ידי השופט ללא התנגדות. לדברי השופט ויתקון, היה מקום לקיים את ההסכם ולדחות את הערעור. בסופו של דבר, משמעות פסק הדין של בית המשפט העליון הייתה שפסק הדין לפינוי בוטל, והתיק הוחזר לבית משפט השלום לדיון בתביעת הפינוי לגופה.