עפ"ת 45555-06-20

תקציר

בשנת 2013 נגזר דינו של המערער על ידי בית המשפט לתעבורה באשקלון בגין נהיגה בשכרות ואי ציות להוראות המשטרה, ובין יתר העונשים נגזר עליו עונש פסילה של 24 חודשים, אך רישיונו לא הופקד בבית המשפט. בשנת 2019 ביקש המערער מבית המשפט לחשב את תקופת הפסילה, בטענה שרישיונו נמצא במשטרה בשל פסילה מנהלית. בית המשפט דחה זאת והפנה אותו למשרד הרישוי. בשנת 2020 ביקש בא כוח המערער דיון חוזר, אשר נדחה, מה שהוביל לערעור. הערעור נדחה מאחר שהוגש מעבר למגבלת הזמן שנקבעה, ולא ניתנה ארכה בשל השיהוי המשמעותי, היעדר הסבר מניח את הדעת וסיכויי ההצלחה נמוכים. פסק הדין שב וקבע כי משרד הרישוי, ולא בתי המשפט, אחראי לחישוב תקופות הפסילה, על פי פסיקה מחייבת של בית המשפט העליון. טענת המערער כי רישיונו נתפס על ידי המשטרה והעיכוב בהגשת הערר לא היוו סיבות מספיקות להתיר את הערעור שלא במועד, במיוחד נוכח הפסיקה הקבועה בדבר הארכת מועדי הערעור.