עמ"ש 3525-01-13

תקציר

המחלוקת המשפטית נסובה סביב האפיון הראוי של תביעת המערער, המשפיע על גובה שכר הטרחה שיש לשלם לבית המשפט. המערערת הגישה תביעה לסעד הצהרתי, בטענה לבעלות ב-5% מהון המניות של חברה ודירה. המשיבים טענו כי יש לראות בתביעה "תביעה על סכום קצוב", המחייבת חיוב גבוה יותר באגרת בית משפט. בית משפט קמא דחה את התביעה בשל תשלום שכר טרחה לא מספיק. בערעור פסק השופט לטובת המערער, והגיע למסקנה כי התביעה מאופיינת כראוי כפסק דין הצהרתי. הם ביססו החלטה זו על מהות התביעה ועל חוסר היכולת לקבל סעד מלא בשלב זה. השופטת הדגישה כי תביעת המערערת למניות מהווה צעד מקדמי לקראת תביעות עתידיות להסרת אפליה או פירוק החברה, אשר יחייבו בירור שאלות נוספות. יתר על כן, פסיקה קודמת תומכת בסיווג תביעות בעלות במניות כפסקי דין הצהרתיים. לגבי הדירה ציינה השופטת כי התביעה היא לסעד הצהרתי, להקמת בעלות ולא לתביעה כספית, למרות מכירת הדירה לאחר הגשת התביעה. השופטת הדגישה כי המועד הרלוונטי לקביעת מהות התביעה והאגרה הכרוכה בה הוא מועד הגשתה. משכך, התקבל הערעור, בוטלה החלטת בית משפט קמא והתיק הוחזר לבית משפט קמא. בנוסף, חויבו המשיבים לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המערער, ולהשיב את פיקדונו של המערער.