ע"א 127/77

תקציר

במקרה זה, בית המשפט העליון בחן את נטל ההוכחה בתביעת פינוי שהגישו משכירים נגד אלמנתו של דייר שנפטר, לפי חוק הגנת הדייר. בית המשפט אישר כי עם מותו של שוכר, מעמד הדיירות המוגנת שלו יכול לעבור לבן זוגו, בתנאי שמתקיימים התנאים בחוק, ובפרט התנאים שבסעיפים 23(א) ו-26. עיקר המוקד היה האם המערערת, האלמנה, המשיכה באותה פעילות עסקית כמו בעלה המנוח במושכרים והאם חלק כלשהו מהחצרים הושכר לאחרים, דבר שיש בו כדי לפגוע במעמדה המוגן. בית משפט השלום קבע תחילה כי האלמנה לא נטשה את חוזה השכירות ולא חדלה להפעיל בו את עסקי הביטוח שלה. עם זאת, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו, והתמקד בחכירת משנה לכאורה של חלק מהחצרים. בית המשפט העליון הצטרף להחלטת בית המשפט המחוזי, והדגיש כי מרגע שהמשכירים ערערו על התקיימותם המתמשכת של התנאים הסטטוטוריים, הם נושאים בנטל לבסס טענות אלה. נקבע כי המערערת אכן השכירה חלק מהנכס לאחרים ללא הסכמה מפורשת, דבר המהווה עבירה על חוק הגנת הדייר. לפיכך, הערעור נדחה, אישר את הפינוי, והמערערת חויבה בהוצאות משפט של המשיבים.