בג"צ 4149/21

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לעתירה שהוגשה כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול בעניין בקשת העותר לגילוי מסמכים הנוגעים להכנסותיו של המשיב, שהוא ככל הנראה בן זוג לשעבר. הסכם הגירושין בין העותרת למשיב נחתם בשנת 2000, ובקשתה הראשונית של העותרת למתן צו לגילוי הכנסות המשיב ניתנה על ידי בית הדין הרבני האזורי בשנת 2019. אולם, לאחר שהוגשה בקשה להארכת הצו, הפך בית המשפט המחוזי את החלטתו ודחה את הבקשה, בנימוק של היעדר הוכחת זכויותיה של העותרת במידע הכספי של המשיב. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, שדחה אף הוא את העתירה ואישר כי החלטת בית הדין האזורי סבירה. העתירה הנוכחית, שהוגשה לבג"ץ, מבקשת לערער על החלטה זו. עם זאת, בג"ץ החליט לדחות את העתירה מבלי להידרש אפילו לתגובת הנתבעים. זאת, משום שבג"ץ אינו משמש בדרך כלל כערכאת ערעור לבתי דין דתיים, והוא יתערב רק בנסיבות חריגות, שמקרה זה אינו נראה כך. ההחלטה מדגישה כי בקשת העותר לוקה בחוסר בהירות וכי העתירה עצמה הוגשה באיחור מוגזם, למעלה משנה לאחר החלטת בית הדין הרבני הגדול. יתר על כן, בית המשפט העליון מסכים עם דחיית הערעור על ידי בית המשפט הגדול, ומציין כי הוא נדחה כראוי על ידי שופט יחיד, שכן לא מדובר בערעור פורמלי אלא בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. משכך, העתירה נדחית, והחלטת בית הדין הרבני הגדול מתקבלת.