ת"א 29009-07-23

תקציר

בפסק דין חלקי זה, בית המשפט המחוזי בירושלים דן בתביעה ובתביעה שכנגד הנוגעות למובלעת מקרקעין בשטח של כ-9.255 דונם, המנוהלת על ידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). **עיקרי פסק הדין והחידושים המשפטיים:** 1. **מעמד התובעים במקרקעין:** בית המשפט קבע באופן חד משמעי כי התובעים (משפחת קופר) מחזיקים במקרקעין שלא כדין. הם לא הצליחו לבסס כל זכות משפטית להחזקה במקרקעין, לרבות באמצעות הסכמי שכירות, חכירה, רשות מכללא או בלתי הדירה. * **דחיית טענת השכירות:** בית המשפט דחה את טענת התובעים שהם מחזיקים במקרקעין מכוח שכירות, בהסתמך על סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה. נקבע כי ניתנו הודעות על סיום השכירות וכן הוגשו תביעות פינוי לאורך השנים, אשר מבטלות כל טענה להמשך שכירות מכוח הסכמה מכללא. בנוסף, נקבע כי לאחר למעלה מ-25 שנות החזקה, מדובר בחכירה לדורות המחייבת מסמך בכתב, דבר שלא התקיים. * **דחיית טענת הרשות מכללא ובלתי הדירה:** בית המשפט הדגיש את ההלכה הפסוקה, לפיה **אין להכיר ברישיון מכללא במקרקעי ציבור**, אלא בנסיבות חריגות ונדירות ביותר. הדבר נובע ממדיניות משפטית וציבורית המחייבת שמירה על מקרקעי הציבור, ואין לראות במחדל של הרשות הציבורית לנקוט הליכי פינוי כהסכמה מכללא להחזקה או לשימוש. גם אם לכאורה נוצר מעמד של בר-רשות, **הרשות ניתנת לביטול בכל עת**, לרבות באמצעות הגשת תביעת פינוי, כפי שנעשה. * **מעשה בית דין:** בית המשפט קבע כי פסק הדין משנת 2004, שקבע שיש לפנות את פרץ קופר מהמקרקעין, מהווה **מעשה בית דין** התקף גם כלפי אחיו ואחותו (אסא ואן קופר), מכוח הכלל של "קרבה משפטית". זאת, מכיוון שטענותיהם של כל האחים זהות, ונסיבותיהם זהות. 2. **התנהלות רמ"י:** בית המשפט מתח ביקורת חריפה על התנהלותה של רמ"י, אשר תוארה כ"אזלת יד מחפירה במשך עשורים" בניהול המקרקעין, בשמירתם ובפינוי התובעים. בית המשפט ציין כי גם לאחר מתן פסק דין לפינוי, רמ"י לא פעלה לאכיפתו במשך כעשרים שנה. עם זאת, הודגש כי **מחדלה של הרשות הציבורית אינו מהווה הגנה לתובעים**, וכי בתי המשפט מחויבים ליתן יד למאבק רשויות הציבור לפינוי פולשים ממקרקעין, גם אם באיחור. 3. **השוואה למשפחת זמורה:** בית המשפט דחה את טענת התובעים בדבר הפלייתם לעומת משפחת זמורה, אשר נחתם עמה הסכם. נקבע כי קיימים הבדלים מהותיים בין המקרים, לרבות: * **מיקום השטח:** שטח משפחת זמורה נמצא בצד אחר של הכביש. * **היקף השטח ודמי השימוש:** שטח זמורה קטן משמעותית, ודמי השימוש שנתבעו ממנו נמוכים בהרבה. * **בסיס ההחזקה:** משפחת זמורה החזיקה בשטח החקלאי על פי הסכמי חכירה שהיו בתוקף, בעוד התובעים החזיקו ללא כל הסכם וללא תשלום. * **אתר עתיקות:** השטח שבמחלוקת בתיק זה מוכרז כאתר עתיקות וכולל מבנים בעלי ערך היסטורי, בניגוד לשטח זמורה. 4. **החלטות ביניים:** * **דחיית התביעה העיקרית:** תביעת התובעים להסדרת יחסים עם רמ"י נדחתה, שכן לא הוכחה כל זכות במקרקעין. * **קבלת התביעה שכנגד (למעט דמי שימוש):** התביעה שכנגד של רמ"י, בדרישה לסילוק יד, הריסת מבנים ותשלום דמי שימוש, התקבלה (למעט חלקה של דמי השימוש). על התובעים לפנות את המקרקעין ולהרוס את המבנים בתוך 90 יום מתום תקופת מצב החירום. אם לא יעשו כן, רמ"י תהיה רשאית לפנות ולהרוס על חשבונם. * **המשך הדיון בדמי שימוש:** הדיון בנושא דמי השימוש יימשך, תוך מתן הזדמנות לצדדים להגיע להסכמות. **חידושים משפטיים עיקריים:** * **חיזוק הדוקטרינה של אי-הכרה ברישיון מכללא במקרקעי ציבור:** פסק הדין מדגיש ומחזק את הקביעה כי מחדלה של רשות ציבורית לפנות פולש ממקרקעי ציבור אינו יוצר זכויות קנייניות או רשות מכללא, ובוודאי שלא רשות בלתי הדירה. בית המשפט מדגיש את החובה לשמור על מקרקעי ציבור ואת ההבחנה בין ניהול מקרקעי ציבור לבין ניהול מקרקעין פרטיים. * **החלת עקרון "מעשה בית דין" על בני משפחה:** פסק הדין מרחיב את ההחלה של עקרון "מעשה בית דין" (res judicata) על בני משפחה (אחים במקרה זה) שלא היו צד ישיר להליך קודם, מכוח "קרבה משפטית". הדבר נועד למנוע טענות חוזרות ונשנות ולאפשר סופיות דיונית. * **הדגשת אחריות הרשות הציבורית:** אף שהרשות הציבורית (רמ"י) התנהלה באופן כושל, בית המשפט אינו רואה בכך כלי לביסוס זכויות הפולשים, אלא מחדל שיש לתקנו. בסופו של דבר, פסק הדין שם דגש על עקרונות דיני הקניין, דיני המשפט המינהלי והמדיניות השיפוטית המחייבת הגנה על אינטרס הציבור במקרקעי הציבור.