ע"א 5205/05

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות על דירה הממוקמת ברחוב נוף כנרת 35 בצפת. החברה המערערת, שחם, התקשרה בהסכם מכר הדירה עם הבעלים הרשום של מגרש הבניין, החברה המשיבה, בחודש מרץ 2000. על פי ההסכם, היה על המשיב למסור את הדירה לשחם עד חודש ספטמבר 2000 ולרשום את הדירה על שמו של שחם. שחם שילם את המחיר המוסכם של 550,000 ₪ אך המשיב לא מסר את החזקה במועד. בחודש מרץ 2002 התקשר המשיב בהסכם מכר שני לאותה דירה עם המשיבים 5-6, בני הזוג עטיה, ומסר להם את החזקה. לטענת שחם, היא קיבלה את מפתחות הדירה במאי 2002 ורק אז גילתה כי המשיב מכר את הדירה לבני הזוג עטיה. שחם דרש מהמשיבה לפנות את הדירה אך המשא ומתן בין הצדדים נכשל ובינואר 2004 הגישה שחם תביעה בדרישה להצהיר כי היא הבעלים החוקיים של הדירה. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של שחם, וקבע כי שחם הסכים לבטל את הסכם המכר הראשון או זנח אותו. לחילופין, קבע בית המשפט כי גם אם ההסכם היה עדיין בתוקף, אכיפתו הייתה בלתי צודקת. ערכאת הערעור מצאה כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי אינן נתמכות בראיות. בית המשפט קבע כי אין זה סביר ששחם תסכים לבטל את הסכם המכר הראשון מבלי לקבוע את סכום ההשבה שתקבל, מה גם שכבר שילמה את מלוא המחיר עבור הדירה. הראיות גם לא תמכו בקביעת בית המשפט המחוזי כי שחם נטש את ההסכם. זאת ועוד, ערכאת הערעור קבעה, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהחיל את חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כדי לשלול סעד של שחם על יסוד צדקת הנסיבות, שכן חוק המקרקעין כולל הוראה ספציפית העוסקת בעסקאות מתחרות, אותה היה צריך להחיל במקרה זה. לפיכך קיבלה ערכאת הערעור את ערעורו של שחם, ביטלה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והורתה על רישום הדירה על שמו של שחם. בנוסף, חויבו המשיבים לשלם לשחם שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.