בג"צ 9198/02

תקציר

בית המשפט דן בעתירה נגד הוראה המונעת מרופאים ועובדי מדינה בישראל לתת חוות דעת רפואיות שעלולות לשמש נגד המדינה בהליכים משפטיים. העותרים, בהם איגודים רפואיים ורופא, טענו כי הוראה זו פוגעת בחופש העיסוק של הרופאים ובזכותם של האזרחים לגשת לערכאות, בטענה שהיא בלתי סבירה ומנוגדת לחוק יסוד: חופש העיסוק. המדינה הגנה על ההוראה בנימוק הצורך למנוע ניגודי עניינים של רופאים כעובדי מדינה. למרות שקיימת ועדת חריגים לחריגים לאיסור, טענו העותרים כי הוא אינו יעיל. החלטת בית המשפט עסקה בניתוח מורכב של האיזון בין האינטרסים הלגיטימיים של המדינה כמעסיק לבין הזכויות הנפגעות מההוראה. בית המשפט מצא כי בעוד שחופש העיסוק של הרופאים לא נפגע במידה מספקת כדי להצדיק את פסילת ההוראה, נמצא כי זכות הגישה לערכאות נפגעת בתחומים רפואיים מסוימים שבהם למדינה יש השפעה משמעותית. השופטת מ' נאור הציעה כי בתחומים אלה, ההוראה תחול רק על מקרים הקשורים למקום עבודתו הספציפי של הרופא כדי לשמור על מידתיות. בית המשפט החליט כי על המדינה לבחון תחומים רפואיים שבהם יש השפעה משמעותית ואולי לשנות או לבטל את ההוראה בתחומים אלה. פסק הדין מדגיש את חובתה של המדינה להגן על הגישה לצדק גם כאשר התקנות נועדו להגן על האינטרסים של המדינה, ומדגיש את הצורך באיזון המכבד זכויות חוקתיות. העתירה התקבלה בחלקה בסוגיות של גישה לבית המשפט, וכללה הוראה מתוקנת וגמישה, אך נדחתה בכל הנוגע לחופש העיסוק.