ת"א 8233-12-11

תקציר

התובע, מוניב בן סולימאן שואה, תבע לרשום את בעלותו על רבע חלקת אדמה. הנתבעים היו ג'מיל, הבעלים הרשום של הקרקע, ושאוקי, אחיו של ג'מיל, שמכר לכאורה את הקרקע לתובע. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם שוואקי אכן מכר את הקרקע לתובע. התובע טען כי שילם לשוואקי עבור הקרקע המדוברת וכי שני הצדדים חתמו על זיכרון דברים למכירה. הנתבעים הכחישו את אמיתות המזכר וטענו כי חתימתו של שוואקי זויפה. בית המשפט בחן את נטל ההוכחה, עדויות עדים ושתי חוות דעת גרפולוגיות סותרות לגבי אמיתות החתימה. כן נשקלה הדרישה לציין את סכום התמורה בהסכם ואת העסקאות הנגדיות בין הנתבעים. בסופו של דבר, בית המשפט העדיף את גרסת התובע לאירועים ואת חוות דעתו של הגרפולוג. נמצא כי המזכר נחתם כדין על ידי שוואקי ומהווה מכירה תקפה. באשר לסכום התמורה, קבע בית המשפט כי מאחר ששוואקי אישר את קבלת מלוא התמורה, מתקיימת דרישת הספציפיות. עוד קבע בית המשפט כי לתובע, כרוכש הראשון, הייתה עדיפות על פני ג'מיל, הרוכש השני, מה גם שהתובע פעל בתום לב. השופט הורה על ביטול רישומו של ג'מיל במקרקעין וקבע כי התובע זכאי להירשם כבעלים. הנתבעים חויבו לשלם את שכר טרחת התובע והוצאותיו.