ע"פ 1921/11

תקציר

המערער הורשע בשורה של עבירות, לרבות אונס, נגד המתלוננת, וערער הן על הרשעתו והן על גזר דינו. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה אמינות גרסתה של המתלוננת לאירועים. ערכאת הערעור קבעה, כי אין לה מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי עדותה של המתלוננת אמינה, וציינה כי היא עקבית ונתמכת בראיות ובעדים אחרים. בית המשפט דחה את טענות המערערת שהצביעו על סתירות ואי דיוקים לכאורה בעדותה של המתלוננת, וקבע כי הן חסרות משמעות ביחס למהימנות הכוללת של גרסתה. עוד צוין, כי התנהגותו של המערער עצמו במהלך הדיונים תמכה בהתרשמות מאופיו האלים והבלתי נשלט. מנגד, מצא בית המשפט כי גרסאותיו של המערער לאירועים אינן עקביות ואינן משכנעות. אשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה באונס, הסכים בית המשפט עם קביעתו של בית משפט קמא כי המערער היה מודע לכך שהמתלוננת לא הסכימה למעשים המיניים. טענתו של המערער כי סבר שהמתלוננת מסכימה נדחתה, שכן הנסיבות, לרבות השימוש באלימות ובאיומים, הצביעו על כך שידע על התנגדותה. בית המשפט הוסיף והצדיק את העונש שהוטל על המערער, בהתחשב בעברו הפלילי, מסוכנותו וסירובו לקבל טיפול בשל בעיותיו הנפשיות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, וההרשעה וגזר הדין אושרו.