ע"פ 8373/11

תקציר

הנאשם, שאובחן כסובל מהפרעה דו-קוטבית, ערער על פסק דין של הרשעה בהצתה. השאלה העיקרית הייתה האם חל סייג אי השפיות, ובכך פוטר אותו מאחריות פלילית. בית המשפט פירט את הוראות חוק העונשין לעניין חזקת האחריות הפלילית וסייג אי השפיות. לאחר מכן הוא דן בחוות הדעת שהוצגו, והעדיף את חוות דעתו של ד"ר נאון על פני זו של ד"ר בן אמנון. לדברי ד"ר נאון, על אף שהמערער סבל מהפרעה נפשית, הוא לא היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה והייתה לו היכולת להבין את טיב מעשיו ופסוליהם, כמו גם להימנע מביצועם. בית המשפט הסכים עם ד"ר נאון כי מעשיו של המערער, לרבות ניסיונו למזער את נזקי השריפה, מעידים על שיקול דעת והבנה. בנוסף, התנהגותו של המערער בחקירתו במשטרה ונסיבות ביצוע העבירה תמכו במסקנה כי הבין את טיב מעשיו. בית המשפט הגיע למסקנה כי התנאים להחלת סייג אי השפיות לא התקיימו ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהתייחסו לגזר הדין ציין בית המשפט את חומרתן החריגה של עבירות ההצתה ואת מחלתו הנפשית של המערער. היא שקלה את מעצרו של המערער טרם משפט, עברו הפלילי הנקי, המלצת שירות המבחן ונסיבות העבירה. באיזון בין גורמים אלה, החליט בית המשפט לקבל את הערעור ולקבוע את עונש המאסר על שישה חודשי עבודות שירות. שאר חלקי המשפט לא הושפעו. השופט א' רובינשטיין והשופט א' פוגלמן הסכימו עם פסק הדין.