עב"ל 20535-12-10

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעת תאונת עבודה שהגישה עובדת שנפצעה בדרכה לעבודה. לאחר עיון בפסק הדין ושקילת טענות הצדדים, מוצא בית המשפט כי הערעור לוקה בחסר יסוד ודינו להידחות. ההחלטה מתבססת על פסיקה עדכנית, הקובעת כי מטרת הנסיעה היא הגורם העיקרי בקביעה האם תאונה נחשבת לתאונת עבודה. במקרה זה, מטרתה המיידית של העובדת בבוקר שלפני התאונה הייתה שלא להגיע לעבודה, שכן היו לה מספר סידורים אישיים לרוץ, כולל ביקור בקופת החולים, לקיחת בתה לגינה וחידוש רישיון הנהיגה, ורק אז הייתה בדרכה למקום עבודתה. הסדרים אישיים אלה היוו הפסקות של ממש במסעה, והעובדה שחזרה למסלולה הרגיל לאחר מכן אינה שוללת את השפעתם המצטברת. יתר על כן, נסיבותיו של מקרה זה שונות מהפסיקה הקודמת שצוטטה על ידי העובד, שם עיכובים קצרים יותר נחשבו לסטיות הניתנות לריפוי. בית הדין מגיע למסקנה כי לא מדובר בחריגות גרידא אלא בשיבוש מכוון למטרות עצמאיות, ומטרתה העיקרית של העובדת באותו בוקר הייתה לדאוג לצרכיה האישיים. בנוסף, נדחית גם טענת העובד כי יש לדחות את פסק דינו של בית משפט קמא משום שלא ניתן על ידי הרכב שופטים מלא, שכן מפרוטוקול הדיון עולה כי בא כוח העובד נכח במקום ולא התנגד להליך. אשר על כן, הערעור נדחה, ופסק הדין המקורי עומד על כנו, ללא צו להוצאות.