רע"פ 6076/02

תקציר

מדובר בצו הריסה מנהלי שהוצא למבנה שנבנה על ידי בעלה המנוח של המבקשת ללא היתר בנייה נדרש, אשר בית משפט השלום בתל אביב-יפו ולאחר מכן בית המשפט המחוזי אישר. המבקש ביקש לערער על החלטה זו, בטענה כי על בית המשפט לשקול עילות מעבר לאלה הקבועות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה. היא טענה כי המשיב פעל בחוסר תום לב משיקולים זרים והדגישה את המצוקה האישית והקהילתית שתגרום ההריסה, והאשימה את המשיב בניסיון לכפות על תושבי השכונה להתפנות ללא פיצוי הוגן. עם זאת, בתי המשפט הקודמים בחנו ביסודיות הן את ההיבטים המשפטיים והן את ההיבטים העובדתיים של המקרה, ולא מצאו תקדים משפטי או עילה אינסטרומנטלית לערער על הקריטריונים לביקורת שיפוטית שנקבעו בפסקי דין קודמים כגון רע"א 5086/97 וערעור אזרחי 3329/02. בתי המשפט הדגישו כי צווי הריסה מנהליים משמשים אמצעים יעילים נגד בנייה בלתי חוקית כפי שנתן הנשיא מ' שמגר ברע"א 273/86, ולפיכך נקבע כי אין צורך בבחינה מחודשת של עילות המקרה. בפסק הדין הראשוני נקבע כי המבנה אינו שלם, אינו מאוכלס ונבנה ללא היתר, דבר המאשש את נחיצות הצו למניעת מצבים בלתי הפיכים. משכך, נוכח עובדות אלה והראיות הברורות לכך שהמבנה אכן הוקם לאחרונה ללא ההיתר הנדרש, נדחתה בקשת הערר, שכן לא התקיים הסף למתן רשות ערעור, תוך הפניה לתקדים רע"א 103/82. ההחלטה התקבלה סופית ב-5 בנובמבר 2002, תוך שמירה על הצו המנהלי כנדרש.