ה"פ 7421-07-18

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה סובבת סביב פרשנותו של הסכם אופציה ממרץ 2013, אשר העניק למבקשת, ליימסטון, זכות לרכוש מקרקעין. האופציה, שכונתה E, העניקה לליימסטון את הזכות לממש בתוך שמונה חודשים מיום אישורה של תוכנית מתאר מסוימת, לכל המאוחר עד 24 ביוני 2018. המשיב טען כי האופציה מותנית באישור תכנית המתאר ותפקע אם לא תאושר עד למועד הנקוב. מנגד, ליימסטון טענה כי ניתן לממש את האופציה גם אם התוכנית לא תאושר, בתוך שמונת החודשים שלאחר אישורה, או לחילופין עד 24 ביוני 2018, המועד המוקדם מביניהם. בית המשפט פתח בהתייחסות לשני עניינים מקדמיים. ראשית, היא ציינה כי ליימסטון יכלה לממש רק את הזכויות שהיו לבעלים הקודמים בעת ביצוע הסכם האופציה. שנית, היא דחתה את טענת ליימסטון בדבר חלוקת נטל ההוכחה, ואישרה כי המשיב לא הודה בכל היסודות הנדרשים לעילת התביעה, ולפיכך דוקטרינת "ההודאה וההימנעות" אינה חלה. לאחר מכן פנה בית המשפט לפרש את הסכם האופציה, ודן בהתפתחות פרשנות החוזה ובשינויי החקיקה האחרונים. השופטת הסכימה עם פרשנות המשיב להסכם, לפיה האופציה תקפה רק אם תכנית המתאר תאושר לפני 24.6.2018. פרשנותה של השופטת התבססה על לשון ההסכם, שהזכירה הן את אישור תכנית המתאר והן את התאריך 24.6.2018, ונראה כי משתמע ממנה כי מדובר בדרישות מצטברות. השופטת התייחסה גם לסעיפים נוספים בהסכם שתמכו בעמדת המשיב ומצאה כי נסיבות ביצוע החוזה, לרבות מסמך עקרונות קודם והתכתבויות הצדדים, מחזקות פרשנות זו. בנוסף, ציינה השופטת כי אופציה ה' ניתנה ללא כל תמורה ישירה, דבר התואם את עמדת המשיב באשר להיגיון המסחרי העומד מאחורי ההסכם. כתוצאה מכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי האופציה פקעה ב-24 ביוני 2018, שכן תוכנית המתאר הנדרשת לא אושרה עד אז. לפיכך, ניסיונה של ליימסטון לממש את האופציה בשנת 2018 לא צלח, ותביעתם נדחתה. המבקש חויב לכסות את הוצאותיו של כל אחד מהמשיבים, בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ בתוך 30 יום. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 6.1.2019.