עע"מ 3268/14

תקציר

החלטת בית המשפט עוסקת בתיק מורכב הנוגע למעמד תושבות הקבע שפג תוקפו של המערער בישראל. המערער טען בשלוש נקודות: פקיעת תושבותו הנטענת בשנת 1989, תחולת נוהל שרנסקי וסמכות שיקול הדעת של שר הפנים. בית המשפט מצא כי פסק דינו הראשוני של בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין פקיעת תושבותו היה מוצדק בשל התמהמהותו של המערער בטיפול בסוגיה, אך בסופו של דבר החליט כי היה על השר להעניק למערער תושבות על סמך סמכותו הכללית. פסק הדין מדגיש את מעמדם הייחודי של תושבי מזרח ירושלים ומכיר בכך שנוהל שרנסקי אמנם אינו חל, אך לשר עדיין שיקול דעת רחב מכוח חוק הכניסה לישראל. בית המשפט מתח ביקורת על סטנדרט הסבירות של בית המשפט לעניינים מנהליים, וקבע כי קשריו החזקים של המערער לישראל, המתבטאים בשהיות תכופות וממושכות, ונוכחות הקבע של משפחתו במזרח ירושלים, מצדיקים את השבת מעמד התושבות שלו. יתר על כן, היא הדגישה שינוי מדיניות שביצע לאחרונה השר בהקלות במתן תושבות לתושבי מזרח ירושלים שתוקף רישיונותיהם פג, מתוך הכרה בנסיבותיהם הייחודיות. משכך, דחה בית המשפט את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והורה להעניק למערער רישיון ישיבה זמני מסוג א/5 שיכול להוביל לישיבת קבע, המשקפת את המדיניות החדשה ואת פרטי עניינו הספציפיים. פסק הדין מדגיש את העיקרון לפיו זיקות התושבות של המערער, חרף עבירות דין בעבר ומעבר מוקדם יותר שלו כקטין עם משפחתו, תמכו בתביעתו להשבת תושבות קבע בישראל.