ת"א 61341-01-12

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב אחריותה של מדינת ישראל לעוולה שבוצעה לכאורה על ידי נושאי משרה שיפוטית בעת מילוי תפקידם השיפוטי. תביעת התובע, הנובעת מעסקת נדל"ן כוזבת, מבקשת להטיל על המדינה אחריות שילוחית למעשיהם של נושאי משרה אלה. עם זאת, המדינה ביקשה לדחות את התביעה על הסף, בטענה כי החסינות השיפוטית המוקנית לנושאי משרה אלה היא מהותית, ובכך מונעת כל אחריות שילוחית מצד המדינה. בית המשפט, בהסכמה עם טענת המדינה, פוסק לטובתו ודוחה את התביעה. הוראת החסינות השיפוטית, כפי שהיא מעוגנת בסעיפים 8 ו-73א לחוק הרלוונטי, מתפרשת כחסינות מהותית, השוללת את זכותו של הנפגע לפיצויים בגין נזקים הנובעים מחובות שיפוטיות. חסינות זו נתפסת כאמצעי הכרחי להגנה על עצמאות הרשות השופטת ולשמירה על אמון הציבור במערכת המשפט. בית המשפט מכיר אמנם בכך שחסינות זו היא חלקית ולא מוחלטת, וחלה רק על עוולות שבוצעו בכוונת זדון ותוך ניצול לרעה של כוח, אך הוא מדגיש כי מקרים אלה נדירים. יתר על כן, בית המשפט מגיע למסקנה כי ניתן להטיל על המדינה אחריות שילוחית למעשיהם של נושאי משרה שיפוטית, גם אם לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד טיפוסיים. עם זאת, מאחר שהתובע לא טען כי נושאי המשרה השיפוטית פעלו בזדון או ניצלו לרעה את סמכותם, לא ניתן להטיל אחריות על המדינה במקרה הספציפי הזה. כתוצאה מכך, הבקשה לדחייה על הסף מתקבלת, והתביעה נגד מדינת ישראל נדחית.