ע"א 77/88

תקציר

במקרה הטרגי של מותה של ילדה בת חמש כתוצאה מטיפול שיניים רשלני של פרופ' יוסף אגנס, התייחס בית המשפט העליון למספר סוגיות משפטיות ומשמעתיות. אגנס זוכתה תחילה מהריגה, אך הורשעה בגרימת מוות ברשלנות וריצתה עונש מאסר מופחת. בעקבות זאת התלה משרד הבריאות את רישיונו לרפואת שיניים למשך שנתיים, בניכוי ארבעת החודשים שריצה בכלא. האב השכול ערער וביקש לשלול לצמיתות את רישיונה של אגנס, בטענה כי מקרים רשלניים קודמים התרחשו ללא פעולה מתקנת, ובכך הוכיחו סכנה מתמשכת לשלום הציבור. הערעור העלה שאלות קריטיות בשאלה מי זכאי להיחשב "אדם הרואה עצמו נפגע" בעל זכות ערעור לפי פקודת רופאי השיניים. דעת הרוב, בראשות השופט מלץ, הטילה ספק בהרחבת זכות זו כך שתכלול גם שכולים או נפגעים מעבר לאיש המקצוע המורשע, תוך הדגשת הצורך לאזן בין קובלנות אישיות לבין פרשנויות משפטיות מבוססות ולמנוע שימוש לרעה במנגנוני הערעור. השופט ברק, בהתנגדותו, ביקש פרשנות מרחיבה יותר, בהתחשב בפגיעה הישירה של המשפחה. הוא סבר כי הליך הערעור צריך להביא בחשבון הן את האינטרס הציבורי באמות מידה מקצועיות והן את ההשפעה האישית הקשה, והצביע על צעדים משמעתיים שאינם מספיקים כדי לאותת על התנהלות מקצועית תקינה. למרות ההכרה ברשלנות החמורה, הרוב הגיעו למסקנה כי אמצעים כמו משיכת תקשורת, השלכות מקצועיות והתאמות רגולטוריות (כמו הנחיות ועדת רוזין לשיטות הרדמה בטוחות יותר) מספיקים לביטחון הציבור. פסק הדין אישר אפוא את ההשעיה המשמעתית הקיימת ללא ענישה נוספת, ושיקף גישה זהירה להרחבת הוראות החוק הנוגעות לערעורים במקרים של התנהגות מקצועית בלתי הולמת, ובפרט כאלה הנוגעים למשפחות שכולות.