דנ"פ 188/94

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון בתיק זה עסק בקבילות ובהשפעה של ראיות פסולות, ובפרט בדיקת פוליגרף, על הרשעה פלילית. דעת הרוב קבעה כי יש לזכות את המשיב מאשמת אונס בשל אזכור לא ראוי של תוצאות הפוליגרף במשפט, והדגישה כי ראיות אלה אינן קבילות. בית המשפט בחן את המסגרת המשפטית של סעיף 56 לפקודת הראיות, הקובע כי אין להשתמש בראיות פסולות להוכחת אשמה ואין בהן כדי להשפיע על הכרעת הדין. עם זאת, ראיות כאלה אינן צריכות לפסול פסק דין אלא אם כן הן השפיעו באופן משמעותי על התוצאה, על פי מבחנים סובייקטיביים ואובייקטיביים. המבחן הסובייקטיבי בוחן האם הראיות הפסולות השפיעו על החלטת השופט קמא, ואילו המבחן האובייקטיבי בוחן האם ראיות כשירות תומכות באופן עצמאי בהרשעה. פסק הדין הדגיש את החזקה לפיה בתי המשפט מתעלמים מראיות פסולות, אך ניתן לערער על חזקה זו אם קיים ספק סביר לגבי משוא הפנים של פסק הדין. דעת הרוב הגיעה למסקנה כי קיים ספק סביר במקרה זה, מה שהוביל לזיכוי. עם זאת, דעת מיעוט סברה כי הרשעתו של הערכאה הנמוכה יותר מוצדקת על סמך ראיות קבילות, וכי אזכור הפוליגרף לא השפיע באופן פסול על הכרעת הדין. פסק הדין גם הדגיש את חשיבות הבהירות בפסקי הדין בנוגע לטיפול בראיות פסולות, וקבע כי יש לשמור על מראית עין של צדק ללא משוא פנים. בסופו של דבר, פסק הדין הבהיר את ההליכים המשפטיים סביב קבילות ראיות ונועד לקיים הליך הוגן, להכיר בפגמים אנושיים בשיקול הדעת השיפוטי ולהדגיש את הצורך בדיוק פרוצדורלי כדי למנוע שיקול דעת מוטעה.