ע"א 4076/00

תקציר

בפסק הדין של בית המשפט העליון משנת 2002 דן בית המשפט בערעור על הסכם משנת 1974 בו הסכימה המערערת להעביר מניות למשיב, ששילם מחצית ממחיר הרכישה בעת החתימה. עם זאת, המניות נותרו רשומות על שם המערערת. המשיב טען כי שילם את יתרת הסכום וביקש מבית המשפט הצהרה להירשם כבעל מניות בשנת 1998. בית המשפט המחוזי צידד תחילה במשיב, ודחה את טענת ההתיישנות של המערערת. בערעור פסק בית המשפט העליון אחרת, והתמקד בשתי סוגיות מרכזיות: המשיב המתאים וסוג הסעד המבוקש. בית המשפט ציין כי האחריות העיקרית לתיקון רישומי בעלי המניות מוטלת על החברה עצמה ולא על המערערת. כמו כן, מאחר שהסעד ההצהרתי נתון לשיקול דעת והמשיב יכול היה לתבוע סעד אופרטיבי ישיר כנגד החברה, הסעד המבוקש היה לקוי וחלקי. בנוסף, החברה, שמניותיה היו במחלוקת, לא נכללה כצד לתביעה, ולכן פסק הדין הראשוני אינו יעיל. משכך, ביטל בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, והתיר למשיב להגיש מחדש תביעה כנגד הצד הנכון, לרבות החברה והמערער כנתבעים במידת הצורך. בית המשפט שב ואישר את נחיצותה של תקופת ההתיישנות, תוך הדגשת הדבקות הפרוצדורלית. בסופו של דבר התקבל הערעור, והמשיב חויב בתשלום שכר טרחת עורך דין.