עע"מ 7217/10

תקציר

המקרה נסוב סביב חברת אילנית שיקום בע"מ, אשר ביקשה פטור רטרואקטיבי מארנונה לפי פקודת הפיטורים משנת 1938. המרכז הגיש בקשה לפטור רק בשנת 2009, לאחר שהפסיק את פעילותו החינוכית, למרות שחויב בארנונה על ידי מועצת פרדס חנה-כרכור שנים קודם לכן. על דרישת המס המוגברת של המועצה ב-2006 ערערה אילנית, שטענה לזכאות לפטור כמוסד חינוכי – מעמד שלא הגישה אז בקשה רשמית בשל עיכוב משלה – ובעצמה התבשרה פעמים רבות על הצורך בקבלת הכרה כזו. הסכם פשרה משנת 2009 בין הצדדים הציע הכרה רטרואקטיבית פוטנציאלית, המאפשרת לפטור לחול משנת 2000 אם יתקבל. עם זאת, המנכ"ל אישר תחילה ולאחר מכן שלל את מעמדה של אילנית בשל טענות נגד פטורים רטרואקטיביים, שהתעוררו בעקבות התנגדויות המועצה לאחר ההסכם. בית משפט קמא העדיף את המשיבים, ופירש את הפקודה כך שתחול באופן פרוספקטיבי בלבד ותחייב מעמד פעיל בעת הבקשה. עם זאת, מכיוון שלא ננקטה מדיניות הכרה רטרואקטיבית מטעמים תקציביים ציבוריים ומעשיים. המערערת טענה כי הפקודה מאפשרת הכרה רטרואקטיבית ראויה נוכח הסתמכותה על ההסכם הידידותי של המועצה. ערכאת הערעור קבעה כי בעוד שהמנכ"ל יכול להכיר במוסדות חינוך בדיעבד, קיים שיקול דעת להגבילו בשל השפעות תקציביות אפשריות. בשל שיתוף הפעולה הלקוי של אילנית והבקשה המאוחרת, התיר בית המשפט פטור רטרואקטיבי רק עד שנת 2004. במקביל, הוכרה הסתירה של המועצה בהתקשרות בהסכם ולאחר מכן בהתנגדותה להכרה, מה שהוביל להחלטה שאיזנה בין הפגמים של שני הצדדים. בסופו של דבר, ההכרה הראשונית הוחזרה עם הוראות למנכ"ל לשנות אותה המשקפת את פסק הדין של בית המשפט. בית המשפט נמנע מחקירה מלאה של אשמה תורמת במסגרות מנהליות, אף שהכיר ביישומה הפוטנציאלי לצדק מאוזן.