תא"מ 25749-09-17

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים המובאים בו, בהתבסס על המידע שסופק בלבד: **ניתוח פסק דין – תא"מ 25749-09-17 ברוך נ' מזרחי** **מבוא:** פסק דין זה ניתן על ידי כב' הרשמת הבכירה גילה ספרא - ברנע בבית משפט השלום בחיפה. התביעה עסקה בעוולת הוצאת לשון הרע, מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ("החוק"). התביעה נסובה סביב פרסומים שנעשו על ידי הנתבע במסגרת קבוצת וואטסאפ של ועד בית. **העובדות הרלוונטיות:** התובעת והנתבע הינם דיירים באותו מתחם, וענייני ועד הבית מנוהלים במשותף. התביעה הוגשה בעקבות תכתובות שנשלחו על ידי הנתבע לקבוצת הוואטסאפ, בה היו חברים, בנוסף לצדדים, תשעה דיירים נוספים. התכתובות כללו אמירות כנגד התובעת, כגון: "בילי אולי במקום להשלין לסכסך ולהתקמצן כל היום תצאי לעבוד סוף סוף ולעשות דברים אפקטיביים. להלשין*", "בילי בלהגיד עשיתי את עלופה, לעשות זה לא הצד החזק שלך חוץ מהתעלל במנקה המסכן ובחברת יעדים הנהדרת לא עשית כלום", "שהיית מורה אחרי דקה וחצי פוטרת אם אינני טועה...", וכן "עזבי אהובה [שם של שכנה במתחם] מה את מפחדת מהמשועממת שאבא שלה מפרנס אותה בגילה הבוגר ביותר ניפגש בבית משפט". לאחר הגשת התביעה, הנתבע המשיך בהתכתבויות דומות. **טענות הצדדים:** * **התובעת:** טענה כי הפרסומים פגעו בשמה הטוב ובכבודה, השפילו אותה והציגו אותה כאדם בזוי, במיוחד לאור היותה אם חד הורית העובדת קשה לפרנסת בנה. לטענתה, הפרסומים מהווים לשון הרע והנתבע אינו נהנה מההגנות הקבועות בחוק. * **הנתבע:** טען כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית. לטענתו, עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק, ובפרט הגנת "אמת דיברתי", שכן לטענתו התובעת אינה עובדת בעבודה מסודרת. הוא טען כי אמירותיו נאמרו בתום לב, מתוך רצון להגן על עניינו האישי, וכי מדובר ב"התנגחות ילדותית". בנוסף, טען כי קיימות תלונות רבות כנגד התובעת מצד שכנים אחרים. **המסגרת הנורמטיבית:** בית המשפט עמד על ההגדרות הבסיסיות בחוק איסור לשון הרע: * **סעיף 1 לחוק:** הגדרת "לשון הרע" – דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לבזותו, או לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. * **סעיף 2 לחוק:** הגדרת "פרסום" – נקבע כי אין מחלוקת שהפרסומים שבנדון עונים על הגדרה זו. * **סעיף 3 לחוק:** קובע כי אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין או שמשתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות. * **סעיף 7א לחוק:** קובע את הסעדים, לרבות פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000 ₪, ואף כפל פיצוי במקרים של כוונה לפגוע. * **סעיפים 14-15 לחוק:** פורטו הגנות מרכזיות: * **הגנת אמת הפרסום (סעיף 14):** שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. * **הגנת תום לב (סעיף 15):** הכוללת נסיבות כגון חובה חוקית, מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום, או הגנה על עניין אישי כשר. * **סעיף 16 לחוק:** עוסק בנטל ההוכחה בנוגע להגנת תום הלב, וקובע חזקות המוכיחות או שוללות תום לב. **הדיון וההכרעה:** בית המשפט בחן את האמירות לאור הפסיקה והנורמות החברתיות. 1. **המבחן האובייקטיבי:** הדגיש בית המשפט את המבחן האובייקטיבי שנקבע בפסיקה, לפיו פרסום ייחשב ל"לשון הרע" אם "האדם הסביר והרגיל" היה מייחס לו מובן כזה, ובוודאי אם באותו מובן יש בו כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. אין חשיבות לכוונת המפרסם או להבנת הנפגע בפועל. 2. **פרשנות האמירות:** בית המשפט הגיע למסקנה כי בחינת הדברים על רקע הנסיבות בהן נאמרו, מובילה למסקנה כי **אין בהם משום לשון הרע כמשמעותה בחוק**. * **הקשר סכסוך מתמשך:** הודגש כי האמירות נאמרו על רקע סכסוך קיים בין הצדדים בנוגע לענייני ועד הבית. * **"עידנא דריתחא" (שעת כעס):** נקבע כי הבעת דעה שלילית, גם אם בסגנון בוטה, במסגרת ויכוחים ו"עידנא דריתחא", אינה בהכרח מהווה לשון הרע. בית המשפט הפנה לפסיקה ודוקטרינה המציינות כי לא כל מילת גידוף או קללה מהווה לשון הרע, במיוחד כאשר הדברים נאמרים ברוגז, בכעס או תוך חילופי עלבונות. * **הבחנה בין הבעת דעה לבין קביעה עובדתית:** התארים "סכסכנית", "מלשנית", "קמצנית" תוארו כבעלי "תוכן ערכי ושיפוטי" המהווים "הבעת עמדה ערכית ולא תיאור עובדתי". הודגש כי חרף הפגיעה הסובייקטיבית שחשה התובעת, מבחן "האדם הסביר" הוא הקובע, ובהקשר הנתון, אמירות אלו אינן חורגות מהבעת דעה. * **שכיחות השימוש בביטויים:** נטען כי השימוש בביטויים כגון "מלשנית", "משועממת", "קמצנית" הינו נפוץ בימינו, ואף מקובל בקבוצות חברתיות, דבר הממעיט מפגיעתם. * **הגנת "אמת דיברתי":** בית המשפט ציין כי טענת ההגנה "אמת דיברתי" לא נשללה, ולא הובאו ראיות לסתור אותה, בפרט בעניין מעורבותה של התובעת בסכסוכים משפטיים עם שכנים, כפי שמשתמע אף מהתכתבויותיה. 3. **היעדר נזק או פגיעה בפרסום:** אף אם היו האמירות עולות כדי לשון הרע, בית המשפט העלה את האפשרות כי התובעת יכלה להכחיש את המיוחס לה, בהתאם להלכה הקובעת כי תרופתו של הנפגע אינה על דרך פרסום נגדי. במקרה זה, תגובת התובעת התאפיינה אף היא בהאשמות כנגד הנתבע. 4. **התנהלות הצדדים:** נראה כי בית המשפט התרשם ממערכת יחסים עכורה בין הצדדים, וכי תגובותיהם היו חלק מ"סערת נפש" או "התלהטות יצרים" על רקע הסכסוך. **החלטה:** בית המשפט קבע כי לא התקיימו התנאים להכרה בנסיבות כמקימות עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. **התביעה נדחתה.** **הוצאות:** בנסיבות העניין, חויבה התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 500 ₪. **חידושים והדגשים משפטיים:** * **הרחבת הגנת "עידנא דריתחא"**: פסק הדין מרחיב את הפרשנות של "עידנא דריתחא" (שעת כעס) כהגנה או כגורם המצמצם את הפגיעה בעילות לשון הרע. במיוחד כאשר מדובר בהתבטאויות בתוך קבוצת ועד בית, שבהן ישנה אינטראקציה קרובה ולעיתים מתוחה בין השכנים. * **הבחנה בין הבעת דעה לאמירה עובדתית בהקשר חברתי**: בית המשפט מדגיש את החשיבות של ההקשר החברתי והנסיבות שבהן נאמרה אמירה. הוא מבחין בין אמירות המהוות הבעת דעה ערכית, גם אם בוטה, לבין הצגת עובדות כוזבות. * **שחיקת משמעות הביטויים הבוטים**: פסק הדין מתייחס לתופעה של שחיקת המשמעות והפגיעה של ביטויים מסוימים בחברה המודרנית, כאשר השימוש בהם הפך שכיח יותר, דבר המשפיע על האופן שבו "אדם סביר" יתפוס אותם. * **חשיבות נסיבות הפרסום**: בית המשפט הדגיש שוב את החשיבות של ניתוח אובייקטיבי של הפרסום, אך לא מתעלם מההקשר שבו הוא נעשה, ובפרט אם מדובר בסכסוך מתמשך בין הצדדים. * **היעדר פגיעה משמעותית ל"אדם הסביר"**: למרות שהתובעת חשה מושפלת, בית המשפט העדיף את מבחן "האדם הסביר" והגיע למסקנה כי בנסיבות אלו, האמירות אינן מהוות לשון הרע. **סיכום:** פסק דין זה מדגים את היישום של חוק איסור לשון הרע בהקשר של סכסוכים שכנים. בית המשפט מוצא כי לא כל אמירה פוגענית, ובפרט כזו שנאמרה במסגרת "עידנא דריתחא" על רקע סכסוך מתמשך, תקים בהכרח עילה לתביעת לשון הרע. יש להוכיח כי האמירה חורגת מהבעת דעה, וכי היא עלולה להשפיל או לבזות אדם בעיני "האדם הסביר" בהקשר הנתון.